אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      בשבילי פרשה - שמיני
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר ויקרא >> בשבילי פרשה - שמיני

פרשת שמיני



ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ט, א)

פירש רש"י "ולזקני ישראל" להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמרו מאליו נכנס.
ויש לעיין, דלכאורה ההוכחה הניצחת ביותר שאהרן לא נכנס מאליו כי אם ע"פ הדיבור, היא ממה שכל זמן שלא הקריב אהרן את קרבנותיו לא שרתה שכינה בישראל, וכמבואר להדיא בפירש"י להלן פסוק כג) "ויצאו ויברכו את העם" אמרו "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו" (תהלים צ, יז), יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, לפי שכל ז' ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו, ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו וכו'. הרי שכל זמן שלא נכנס אהרן להקריב קרבנותיו לא שרתה שכינה בישראל, והיא ההוכחה שהמקום בחר בו, וכמו שסיים רש"י "ותדעו שהמקום בחר בו", וא"כ לשום מה הוצרך משה להקהיל את זקני ישראל ולהודיעם שע"פ הדיבור נכנס אהרן.
ואפשר, דאכן לא חשש משה כי אם על אותה שעה קלה בלבד מאז שנכנס אהרן לשמש בכהונה גדולה עד שלא גמר להקריב קרבנותיו, דבאותה שעה עדיין לא שרתה שכינה בישראל, ואז הרי יתכן שיהיה מאן דהו שיאמר בלבבו שאהרן נכנס מאליו לשמש בכהונה, לפיכך הוצרך משה להקהיל את זקני ישראל ולהשמיעם שע"פ הדיבור נכנס אהרן לשמש בכהונה גדולה.
ומכאן אנו למידים דבשביל לצאת ידי חובת "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב) אין די במה שנמתין עדי יצא הצדק לאור אלא צריך זהירות והשתדלות לבל יחשידו מעשיו אפילו לשעה קלה בלבד.
(חדות יוצר)

ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו' (ט, ג)

במדרש (ילקוט, תקכא) איתא דטעמא דקרבן ישראל מרובה משל קרבן אהרן מפני שלישראל יש ב' חטאים, חטא העגל וחטא וישחטו שעיר עזים (בראשית לז, לא) שהיה במכירת יוסף, אבל אהרן לא היה לו אלא חטא העגל.
ותמוה והלא גם אהרן הכהן היה מבני מבניהם של השבטים, א"כ גם לו חלק במכירת יוסף כמו כל כלל ישראל.
והנה אמרו חז"ל (ברכות ז, א) דהקב"ה "פוקד עון אבות על בנים" (שמות לד, ז), כשהבנים עדיין אוחזים במעשי אבותיהם. ולכאורה היינו רק כשעושים את אותה העבירה, ולכן נענשים גם על עון אבותיהם, אך אם חטא האבות חמור משלהן לא מסתבר שייענשו הבנים בגין עון אבותיהם, שא"כ לא ימצא מי שלא ייענש שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ).
לפ”ז מובנים דברי המדרש, שכן עון השבטים על מכירת יוסף היה בבחינת "משפט", שגם השכל מחייב שאין מוכרים אח תמורת בצע כסף. כן גם עון ישראל בעגל היה מסוג זה, שהשכל מחייב שאין עוזבים אלקים חיים תמורת עגל כחוש. וכיון שחטאיהם הללו הם מסוג אחד, שפיר נפקדו גם על מכירת יוסף.
אולם לגבי אהרן היה חטא העגל בבחינת "חוק", שאינו מובן בשכל אנושי אלא מתוך שחשש לחייו כאשר ראה את חור שחוט לפניו (ויק"ר י, ג), ו"חוק" עונשו קל מאשר עון "משפט", לפיכך לא יכלו לזקוף לחובתו של אהרן את החטא שהיה במכירת יוסף.
(ר"י סלנטר)

ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה אליכם (ט, ד)

יש לדקדק בלישנא דקרא בשלמים 'לזבוח לפני ה'', מה שלא נמצא בשאר קרבנות שהוזכר בהם 'לפני ה''.
הנה כתב הרמב"ם (מעשה"ק ה, ה) שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין וכו'. ויעויין בתוס' (עירובין ב, א ד"ה שלמים) שכתבו דלאו דוקא שלמים, אלא אף בשאר קרבנות דינא הכי. ולכאורה דברי התוס' הללו סותרים את מש"כ בעצמם במ"א (זבחים סא, א ד"ה קודם), ושם הסיקו דדין זה הוא אך ורק בשלמים, ע"ש.
והנה שם בעירובין ביקשו להוכיח דדין זה הוא בכל הקרבנות, מהא דאיתא בתמיד (ל, ב) לא היה שוחט השוחט עד ששומע שער גדול שנפתח, ושם לכאורה לא איירי בשלמים. ע"פ זה נראה דהרמב"ם דנקט שלמים, ס"ל דפתיחת הדלתות דהתם לא הוי מדין השחיטה, אלא מדיני סדר העבודה הכללית שלא היו מתחילין עבודת קרבן התמיד קודם פתיחת שער ההיכל, וכדאיתא ברמב"ם (תמידין ומוספין ו, א) וז"ל ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד וכו', ומשמע דיחד ממש עם פתיחת השער גם שחטו, ואי נימא דדין הוא בשחיטה דבעינן שתהיינה כל דלתות ההיכל פתוחות, א"כ איך ייתכן שיהיה דבר זה בבת אחת.
בהכרח לומר דמדין סדר העבודה במקדש יש לפתוח את השערים, ואז בבת אחת שוחטים התמיד. משא"כ בשלמים דין הוא בשחיטה שתהיה דוקא כשדלתות ההיכל כבר פתוחות לגמרי, וא"כ תו ליכא ראיה מתמיד על כל הקרבנות שדינם כשלמים.
נמצינו למידים לדעת הרמב"ם והתוס' בזבחים, דס"ל דדין שחיטה כשדלתות ההיכל פתוחות הוי דין רק בשלמים, א"ש קרא דנקט 'לפני ה'', כיון דבשלמים דין מיוחד איכא שיהיה לפני ה'. אולם לדעת התוס' בעירובין דס"ל דבכל הקרבנות איכא דינא דדלתות ההיכל פתוחות, אמאי כתוב דוקא גבי שלמים 'לפני ה''.
וי"ל, בהקדם דברי רש"י להלן (פסוק ז) על מה שנאמר 'ועשה את קרבן העם', כתב שעיר עזים ועגל וכבש וכו'. וצ"ב למה אמאי לא הזכיר 'שור ואיל לשלמים', דהוי נמי 'קרבן העם'. וצ"ל דהני קרבנות דנקט באים לכפרה, ובקרא נמי כתיב 'וכפר בעדם', משא"כ שלמים דלא אתי לכפרה לא נקטו.
לפ”ז אפשר לומר גם כאן, דלכך קאמר קרא בשלמים 'לזבוח לפני ה'', דכל עיקר הקרבן אינו אלא 'לזבוח לפני ה'', משא"כ שאר הקרבנות יש בהם גם 'כפרה לבעלים'.
(בשם רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק שליט"א)


ואת החלב ואת הכליות וגו' הקטיר המזבחה כאשר צוה ה' את משה. ואת הבשר ואת העור שרף באש מחוץ למחנה (ט, י-יא)

הא דכתיב "כאשר צוה וגו'" באמצע מעשה החטאת, ביאר בחידושי הגרי"ז משום דל' ציווי הוא רק לדורות (כמבואר במדרשי חז"ל), ומשו"ה כתיב "כאשר צוה וגו'" רק על זריקת הדם והקטרת האימורין, שאלו דינים הנוהגים לדורות בכל חטאת, אבל מה ששרף את הבשר ואת העור מחוץ למחנה הא היתה רק הוראת שעה לחטאת זו בלבד כמבואר בפירש"י.
ותמוה, דהא בפרשת צו (לעיל ח, יז) כתיב "כאשר צוה ה' את משה" אחרי מעשה הפר, ונכתבה אחרי השריפה מחוץ למחנה אף שהשריפה היתה בהוראת שעה.
לביאור הענין יש להקדים מה שהקשו בדברי רש"י, דבפר' תצוה (שמות כט, יד) על מש"כ "תשרוף באש מחוץ למחנה חטאת הוא", פירש דלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו, ואילו כאן בעגל החטאת שעשה אהרן בשמיני למילואים פירש, דלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מילואים וכולן ע"פ הדבור.
וצריך לחלק דמה ששרפו החטאת בשמיני אכן היתה הוראת שעה, אבל מה ששרפו החטאת בשבעת ימי המילואים לא היתה הוראת שעה אלא שכך דינה של חטאת המילואים שתשרף מחוץ למחנה. וזוהי כוונת רש"י דלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו, ר"ל שכך היא עיקר דינה אך לא מהוראת שעה.
והנה הרמב"ן בס' המצוות (שורש ג') כתב דדיני המילואים הם מכלל מצוות הנוהגות לדורות, ושגם לימות המשיח יצטרכו אהרן ובניו למילואים אחרים. ולפ”ז נראה דלעתיד לבא כשיקריבו מילואים ג"כ יצטרכו לשרפן מחוץ למחנה מפני שכך דינה של חטאת המילואים ולא הוראת שעה.
לפי זה י"ל, דמשו"ה כתיב גבי החטאת בשבעת ימי המילואים לשון ציווי על שריפתה, כיון שכך עיקר דינה של חטאת המילואים ונוהג בכל מילואים לדורות, ודוקא בשמיני למילואים דלא היה כ"א הוראת שעה בשמיני למילואים לא כתיב עליה לשון ציווי.
(רינת יצחק)

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ט, כב)

"ויברכם" ברכת כהנים, יברכך יאר ישא, כך פירש רש"י. ודקדק בשפתי חכמים מאחר שפירש דהיינו ברכת כהנים מדוע מנה את סדר הברכה הידועה לכל.
עוד יש לדקדק בנוסח שמזכירים בתפלה "ברכנו בברכה המשולשת בתורה הכתובה ע"י משה עבדך האמורה מפי אהרן ובניו", למה צריך להדגיש "האמורה מפי אהרן ובניו" ולא די בכך שהיא כתובה בתורה.
הנראה לבאר בזה, כי לעומת ברכת כהנים המוזכרת בצורה ברורה בפרשת נשא (במדבר ו, כב-כז), כאן עדיין לא ניתנה ברכת כהנים אלא שאהרן מעצמו בחר לברכם ואח"כ הסכים עמו הקב"ה וציווהו לברך את עמו ישראל באהבה באותן ברכות שברכם מדעתו (וכעי"ז כתב הרמב"ן).
מעתה נתחוורו דברי רש"י בביאורו שברכם ברכת כהנים יברכך יאר ישא, דאף שעדיין לא ניתנה ברכת כהנים כיוון אהרן מדעתו לברכם בשלש ברכות הללו. ולכן גם אומרים בתפילה שברכה זו המשולשת בתורה הכתובה ע"י משה, היא היא הברכה האמורה מפי אהרן עוד בטרם נצטווה.
(הר צבי)

וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים (ט, כב)
וברש"י ויברכם ברכת כהנים יברכך יאר ישא, ע"כ.
וברמב"ן כתב עלה דנמצא לפ"ז דברכת כהנים הנאמרת בחומש הפקודים קדמה לזה. ואולי כן הוא כי סמוכה למה שנאמר שם ויהי ביום כלות משה.
ותמה המשל"מ (פי"ד מנשיאות כפים ה"ט) דלדעת רש"י מאי בעי בגמ' סוטה (לח, א) לאקושי ברכת כהנים לוישא אהרן את ידיו, הא קרא דוישא אהרן את ידיו בברכת כהנים עצמה כתוב, הרי לנו דברכת כהנים היא בנשיאת כפים ומה צריך היקש לברכת כהנים לפרשה שלו. וזו ראיה לדעת הרמב"ן שיתבאר לקמן דברכת אהרן לא הוה ברבת כהנים הכללית.
ולכאורה ביותר יש להקשות לדעת רש"י דכיון דאהרן ברכם ברכת כהנים אמאי לא יצטרפו אליו בניו דהרי ד' בנים היו לו, ועל כולם מוטלת המצוה לברך.
והרמב"ן עצמו כתב לפרש דהאי ברכה שברכם אהרן כשירד מעשית וכו', לא הוה ברכת כהנים אלא ברכה בעלמא כמו שמצינו שברך שלמה את העם כשחנך את המקדש. וכתב עוד דאיכא ברייתא בפרשת המילואים, ויברכם זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה חזר הכתוב ופירש להלן יברכך ה' וגו'. וכתב שאפשר לפרש האי ברייתא בדרכו והוא דמה שכירך אהרן כאן מעצמו סתומה ולא ידעינן האי ברכה מה היא, אבל ברכה שנצטוו בה הכהנים לדורות כן נתפרשה והוא שוה בכל הכהנים לעולם.
עוד כתב לפרש הברייתא דהתם כדעת רש"י, והוא שכאן הוה סתומה וילמד סתום מן המפורש וכאן צוה אותו בנשיאות כפים ליום זה, ולהלן נתנה ברכה זו לו ולבניו לדורות. והיינו שבזה בא הרמב"ן לבאר ביאור אחר ברש"י דלא כמו שכתב בתחילה דברכת כהנים נאמרה קודם פרשה זו של וירד, אלא ודאי נאמר אחריו והתם הוה עיקר הציווי לו ולבניו לדורות, שברך את העם בברכת יברכך. וכאן היתה הוראה דוקא לו ולאותו היום בלבד ולא הוראה לדודות לברך ברכה זו, נמצא דתרי פרשיות הוו אפילו לדעת רש"י ודלא כדפירש בריש דבריו.
והשתא מתורצת קושית המשנה למלך דודאי בעי לאקושי האי פרשיות להדדי, דמעצם הפרשה לא הוה ידעינן מידי לברכת כהנים שנאמר לדורות דדלמא שאני הוראת שעה מלדורות, והשתא דהוקשו אהדדי שפיר ילפינן אהדדי.
וכן מתורצת הקושיה למה לא ברכו אהרן ובניו, דהשתא עדיין לא נאמרה המצוה לבניו אלא רק לאהרן נאמר ולהוראת שעה בעלמא.
(רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א)

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת וגו' (י, א)

יש לדקדק, דלגבי האש אמרה התורה 'ויתנו'. ולגבי הקטורת אמרה תורה 'וישימו', ולכאורה היה צ"ל איפכא. דהלוא מבואר בגמ' (מנחות נט) דשימה קו בכל דהו ונתינה הוי בכזית, וא"כ הכא לגבי הקטורת בקיי"ל שאין הקטרה פחות מכזית, הו"ל לומר 'ויתנו עליה קטורת'. ולגבי האש שאין קפידא על שיעורו הו"ל לומר 'וישימו עליה אש' דמשמע בכל דהו, ויתכן לומר, דבזה גופא ביקשו נדב ואביהוא לחדש. דאיכא סוג של קרבן דהקרבת אש לפני ה', ולכן נתנו אש כשיעור הקרבה במחתות, ואת הקטורת עצמה לא רצו להקטיר אלא נתנוהו על האש בכדי שיוסיף ריח, ולכן נאמר ביה רק 'וישימו', וזה הוי לא כפי שהקב"ה ציווה.
עפ"ז מדויק הלשון 'ויקריבו לפני ה' אש זרה', ולא נאמר 'ויקריבו לפני ה' קטורת' משום דהיתה כאן הקרבה של קרבן אש.
(כלי חמדה)

וידום אהרן (י, ג)

במדרש פליאה וידום אהרן, מה הו"ל למימר וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ויש להבין, מה הקשר בין מצות מילה לענינם של נדב ואביהוא.
אך יתבאר לפי מה שאמרו חז"ל (נדה לא, ב) מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים. הרי שהקפידה התורה שלא להפריע שמחתו של אדם.
והנה כאן שהיתה שמחה שלימה לכלל ישראל, וכמו שנאמר (לעיל ט, כד) "וירא כל העם וירונו", ולפתע ארע אסון נורא זה עם מיתת שני בני אהרן, היתה טענה לאהרן כלפי שמיא, דכמו שבמילה הקפידה התורה שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, כך היה מן הראוי למנוע מיתת שני בניו למען לא תפגם שמחתו בעת הזאת אשר כולם שמחים וצוהלים.
(רבי יהונתן אייבשיץ)
ועוד אפשר לבאר בדברי המדרש, דקא מתמה "וידום אהרן", פשיטא דכי מה היה לו לומר, הלא בוודאי ראויים היו למות מטעם שנכנסו למקדש בהיותם שתויי יין, וכדאיתא בגמ' (עירובין) דמטעם זה אכן מתו. ומשני, דהו"ל למימר "וביום השמיני ימול", דעלה אמרו חז"ל (נדה) דלכן אמרה תורה וביום השמיני ימול, כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים, והרי מילה היא במקום קרבן וקרבן צריך להיות בשמחה וכדכתיב (תהלים) במזמור לתודה "עבדו את ד' בשמחה".
מעתה נוכל להסיק, דחשקה נפשם של בני אהרן להקריב קרבנם בשמחה, ולכן בחרו להיכנס למקדש שתויי יין, מפני שיין ישמח לבב אנוש, והא קמ"ל דלמרות כן "וידום אהרן".
(יריעות שלמה)

להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל (יא, מז)

ויש לעיין, מדוע בתחילת הפסוק כשנקט 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור' הקדים בלשון המקרא את הטמא לטהור, ואילו בהמשך הפסוק דכתיב 'ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל' הקדים החיה הנאכלת שהיא הכשרה לחיה אשר לא תאכל שהיא הטמאה.
וכן כתיב בפרשת קדושים (כ, כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר, והתם נמי יל"ד מדוע הקדים בבהמה את הטהורה לטמאה, ואילו בעוף הקדים את הטמא לטהור.
והנה בפרשת שמיני פרש"י להבדיל 'בין הטמא ובין הטהור', צ"ל בין חמור לפרה הלא כבר מפורשים הם, אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו, ולפ”ז מבואר למה הקדים טמא לטהור, שהרי טמא הוא שנשחט רק חציו של קנה, וטהור היינו שנשחט רובו של קנה, ולהכי כיון דבמציאות הרי שוחט בתחילה חציו של קנה ורק אח"כ נשחט רובו, לכך הקדים חציו לרובו.
ומה שהקדים ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל י"ל, דהנה פרש"י שם (והוא מתו"כ שם) כתב, צ"ל בין צבי לערוד, והלא כבר מפורשים הם, אלא בין שנולדו בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה, והנה סימני טרפה הם סימנים שיש בהם יותר כדי להמית הבהמה, ולכן הקדים טהורה לטמאה משום שסימני טרפה טהורה הם הסימנים היותר קלים, ואילו סימני הטרפה טמאה הם הסימנים היותר קשים שיש בהם להמית ולכן כתבם אח"כ.
ובפרשת קדושים כתב רש"י והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה, אין צ"ל בין פרה לחמור שהרי מובדלין וניכרין הם, אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו, וכמה בין רובו לחציו מלא שערה. אמנם יעויין ברמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פ"א ה"א) שכתב וז"ל 'מצות עשה לידע הסימנים שמבדילים בהם בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלם שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור', ומבואר שפירש הרמב"ם פסוק זה שבפרשת קדושים דקאי על מצות עשה להבדיל בין סימני בהמה טהורים וטמאים ועוף טמא וטהור, ולפי דרכו של הרמב"ם מדוייק מאד סדר המקרא, דבסימני בהמה מנתה התורה את סימני הטהרה ולכן התחיל הפסוק בלשון והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, כי ההבדלה מתחלת בסימני הטהרה ולכן הקדים הטהורה, אבל בעוף שלא מנתה התורה את העופות הטהורים אלא את העופות הטמאים, התחיל קודם בלשונו בעוף הטמא ורק אח"כ נקט העוף הטהור.
(רבי דוד כהן שליט"א)
 

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים