אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      דרשה לרה"ש הספר באר יעקב
דף הבית >> מאמרים וחידושים >> מאמרים על ימי התשובה >> דרשה לרה"ש הספר באר יעקב
דרשה לראש השנה



מהו ראש השנה?
מצד אחד אנו רואים שראש השנה מכונה בשם יום טוב - ''יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת'', וכן להלכה נחשב יום זה כיום טוב לכל דבר - מסתפרין ומכבסים לכבודו, מצווה לשמוח בבשר ויין ובבגדים נאים, ואין מתענין ואין מתודין בו. על ראש השנה דרשו בגמרא את הפסוק: וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם''.
אלא, שמאידך רואים אנו במשנה, שראש השנה הוא יום דין: בראש השנה כולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר: ''היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'', הרי שביום זה נפקדים כל בני האדם לחיים ולמות. ובגמרא: ''שלשה ספרים נפתחים בראש השנה: ספר של צדיקים, בינוניים ורשעים. צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, בינוניים תלויים ועומדים, רשעים וכו'''.


מהו תלויים ועומדים?
תלויים - על חבל התליה, ועומדים - על הכסא, וביום הכיפורים יחליטו מה להוציא, אם את החבל או את הכסא!
וכתב הרמב''ם: ''שלא היו קורין ההלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם, ויראה ממנו ומִבְרַח ומנוס אליו''.
אם כן, קשה להחליט כיצד תהא ההנהגה מצדנו ביום זה, מצד אחד ''אכלו משמנים ושתו ממתקים... ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם'', ומאידך ''ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו'', וא''כ מדוע לא להיעצב ולדאוג?
כולנו יודעים איך נראה אדם לפני משפט, אפילו אם נאשם על עבירה קלה: הוא מתוח, שוכר עו''ד, כל הזמן חושב מה יאמר ואיך ומה לתרץ, מרבה בסגולות, תפילות וצדקה, ובלילה, אינו מסוגל להרדם. כל שכן כשהוא נאשם על עבירה חמורה.
בראש השנה אנו נדונים על כל המעשים שעשינו במשך כל השנה, הטובים והרעים, ולפי זה גם נקבע כיצד תיראה השנה הבאה, מי לחיים ומי למיתה, ואיך תהיה הפרנסה וכו'...
בעת מלחמת העולם הראשונה היה בחור ישיבה שנתפס על ידי שוטרים והם גזרו עליו עונש מות. הם כוונו אליו מכונת ירייה, ובעוד הם מנסים לירות עליו, ארעה תקלה במכונת הירייה, ובמשך רבע שעה נסו לירות בו ולא הצליחו. בינתיים הצליח הבחור לברוח מהם ולהציל את נפשו, ומרב הפחד שהיה לו באותה שעה, הלבינו כל שערותיו. אמר על כך ה''חפץ חיים'', שספור זה הוא משל נפלא עד כמה צריך האדם לפחד מיום הדין, ולהמחיש לעצמו בחוש כיצד יהיה ירא וחרד ביום בו יפרטו לפניו את כל מעשיו ומחשבותיו לפרטיהם.
ועוד יש להבין, בעבור מה ניתן לנו יום טוב של ראש השנה, שהרי בשלמא יום טוב של סוכות זכר לענני כבוד, חג הפסח - זכר למצות ומרורים ולניסי יציאת מצרים, שבועות - קבלת התורה, וכמו כן יום כפור - ''כי ביום הזה יכפר עליכם''. לכל חג ישנה משמעות ברורה על אירוע שארע בימים ההם, ואנו צריכים לחגוג את זכר אותו אירוע, להתבונן במה שארע להודות ולהלל לקב''ה על ניסיו ונפלאותיו עמנו. אולם יום טוב של ראש השנה הרי שהוא יום טוב שלא ארע בו כלום, ולא מפורש לנו בתורה ובחז''ל במה עלינו להתבונן בחג זה (ולא מובן גם למה נקרא יום זכרון, זכר למה?), ובפרט על מה יש לשמח בו.
דבר נוסף הדרוש ביאור, נאמר במשנה: ''בארבעה פרקים העולם נדון: בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: ''היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם'', ובחג נדונין על המים''.
‏הר''ן שואל, למה אדם נידון דווקא בראש השנה?, דבשלמא שאר הדברים, כל אחד נידון בזמנו, אבל אדם למה הוא נידון בראש השנה יותר מבשאר ימים?
הר''ן כתב להסביר כך: בכ''ה באלול נברא העולם, וא''כ יום השישי שבו נברא האדם היה באחד בתשרי. בפסיקתא מובא סדר אותו היום: ''בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשנייה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בשישית העמידו גולם על רגליו, בשביעי' זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית ציוהו, בעשירית עבר על ציוהו, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס מלפני הקב''ה (ה' חנן אותו). אמר לו הקב''ה: אדם, זה סימן לבניך כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות נכנסין לפני בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס. אימתי, בחדש השביעי באחד לחדש''.
נמצא שראש השנה הוא היום בו נידון אדם הראשון על חטאו, ויום זה נקבע ליום דין לדורות.
‏אלא שלכאורה קשה מה שאמרו חז''ל שבדימוס יצא, וכי אדם הראשון יצא בדימוס?! והרי חייב יצא, הוא נענש וקיבל פסק דין חמור מאוד: הקב''ה נידהו וגירשו מגן עדן, אמר לו ''בזעת אפך תאכל לחם'' ואף האדמה נתקללה בעבורו. כמו כן יש להבין מה שאמרו ''סימן לבניך להיות עומדים לפני בדין ויוצאין בדימוס''.
‏נראה שפרשה זו מלמדת אותנו פרק חשוב על התועלת והחיוב שבדין. דין שמים שונה מדין בני אדם. עונש בני אדם בא כנקמה או כלימוד לקח לחוטא כדי שירתע מלשוב על חטאו, לא כן דין שמים שמטרתו להעמיד את האדם במצב שבו יוכל לתקן את מצבו. בלא דין אין תיקון לחטא, ע''י הדין נקבע כמה סבל וייסורים מגיעים לאדם, ובכך גם מגיע לתיקונו.
עצם זה שאדם הועמד לדין ונענש, זה מכונה ''יצא בדימוס'', חנינה. כי ה' שהוא רחום וחנון יודע שרק כך הוא יגיע לתכלית הטוב שזה תיקון המעשים. לכן מצד אחד אנו צריכים להיות שמחים ביום זה, שבכך שאנו נידונים אנו מגיעים לידי תיקון, ומאידך עלינו גם לירא מעומק הדין.
כדי להבין מה מהותו של ראש השנה, עלינו להתבונן בחטא אדם הראשון:
קודם החטא לא היתה בחירתו של אדם הראשון בין טוב לרע, אלא בין אמת לשקר. הוא לא השיג את הרע כמציאות כלל, אלא ידע בבירור שהרע אינו אלא שקר ודמיון, ושהאמת היא המציאות המוחלטת. הוא ידע שאם יאכל מעץ הדעת אפשר להשיג ולהבין מציאות הרע. וכבר ביארו בשם האר''י ז''ל שאדם הראשון התכוון לשם שמים, הוא רצה להגביר את הנסיון ע''י הכרת הרע ולעמוד בו, ובכך להגדיל כבוד שמים.
‏חטאו היה בכך שהיה עליו להבין שאין להמרות את ציווי ה', על אף כל החשבון. מחשבה כזו, שאפשר לעשות אחרת מדברי ה', באה מחוסר שלימות בידיעת ענין יחודו - שאי אפשר להפיק תועלת על ידי עשיה נגד רצונו, ושעבודת האדם היא להתבטל בפני רצונו.
מלך אחד שלח את אחד משריו הנכבדים לשליחות חשובה במדינה השכנה. לפני שהשר הלך, ציוה עליו המלך: ''לא משנה מה יגידו לך, אל תוריד את החולצה!''
כאשר הגיע השר לאותה המדינה, כולם כיבדוהו. הוא נפגש עם המלך של אותה מדינה, והם חתמו על הסכמים מאוד חשובים. בשלב מסוים פונה אליו המלך בלחישה: ''ישנה שמועה, שפעם אחת כשהיית שיכור, לקחת סכין ודקרת את עצמך בבטן. האם זה נכון?''
''מה פתאום'', השיב השר, ''זה שקר וכזב''. ''אני דווקא נוטה להאמין לזה ואפילו מוכן להתערב על מיליון דולר, שיש לך צלקת''. השר חשב, הרי זו דרך קלה להעשיר את קופת המדינה, ואם המלך היה יודע שזה כך, בוודאי שהיה מסכים לזה, והוא בטח יכעס אם אני לא אסכים, הרי זה בזיון למלכנו שיש שמועה ששר חשוב במדינתו השתכר ופצע את עצמו.
השר פשט את חולצתו, הראה לכולם שאין לו צלקת ובכך רומם את כבוד מלכו. המלך של אותה מדינה התנצל, והגיש לשר המחאה על סך מיליון דולר.
השר חזר מאושר למדינתו וביקש להפגש עם המלך. הוא ניגש בשמחה למלך והכריז: ''הרווחתי מיליון דולר לטובת קופת המדינה!'', אולם המלך הראה לו פנים זועפות ואמר: ''טיפש, אני התערבתי עם המלך השכן על 10 מיליארד דולר שלא תוריד את החולצה''.
עבד צריך לעשות בדיוק מה שהמלך אומר לו, בלי לנסות להתחכם, עליו להתבטל ביטול מוחלט למלכו.
חטאו של אדם הראשון (שהיה ברה''ש) היה בכך שניסה להתחכם במקום להתבטל למלך, בכך היה חוסר של המלכת ה', ולכן התיקון לכך בראש השנה הוא ע''י המלכת ה'. ונקרא יום זיכרון כדי לתת לנו תזכורת להכרת המלכות שנשכחה מאיתנו מחמת ההרגל.
תירוץ נוסף לסתירה שראש השנה הוא יום של פחד אבל גם שמחה, מצינו עפ''י מה שסיפר הרב שך זצ''ל: בימיו האחרונים של מרן הגרי''ז זצ''ל, והימים ימי ההכנה לראש השנה, נכנסתי לבקרו. בבואי שאלני: מה יהיה הסוף? אמרתי לנחמו בדברי הירושלמי: ''אמר רבי סימון: כתיב 'כי מי גוי גדול' וגו'. רבי חנניה ורבי יהושע, חד אמר, איזו אומה כאומה זאת שיודעת אפיה של אלקיה. בנוהג שבעולם, אדם שיש לו דין, לובש שחורים ומתכסה שחורים וכו', לפי שאינו יודע איך דינו יוצא. אבל ישראל אינו כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם וחותכין צפרניהם, ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים ומטה את דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם''. ודברתי על לבו, כי כך גם עכשיו במצבו צריך הוא להיות בטוח שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס.
אולם מרן זצ''ל ענה: ''במה, במה להיות בטוח?'' ובאר מאמר הירושלמי הנ''ל על פי דברי הפיוט ''כתר מלכות'' לרבי שלמה אבן גבירול: ''אלקי, אם עוני מנשוא גדול, מה תעשה לשמך הגדול? ואם לא אוחיל לרחמיך, מי יחוס עלי חוץ ממך? לכן, אם תקטלני לך איחל, ואם תבקש לעוני אברח ממך אליך, ואתכסה בחמתך בצלך''. צריך להבין, שאל הרב, מה באור המלים ''אברח ממך אליך'', הלא לכאורה הבורח מזולתו אינו בורח אליו, אלא בורח ממנו?
ובאר מרן זצ''ל, הנה ענין הבטחון שייך רק אצל מי שמרגיש שהוא נמצא בצרה גדולה, ובמצב זה הוא סומך על הקדוש ברוך הוא ובוטח בו הוא ראוי לתואר ''בעל בטחון''. לזה נתכון הפיטן באמרו ''אברח ממך אליך'', כי במצב זה שהאדם כה חרד מאימת הדין ומחפש דרך להציל נפשו מדינו יתברך, אזי מדת הבטחון שבו יוצרת מצב שהוא בורח ''ממך אליך'' מלפני ה' אל ה'. דהיינו, הוא מכיר בכך שמקום המחסה הוא אך ורק בצלו יתברך. כל זה בתנאי שהוא חרד ופוחד מפני הצפוי לו. אבל אם האדם אינו חש כלל בצרה האופפת אותו והוא שליו ובטוח בעצמו אין זה בטחון כלל.
לפי זה יובן מה שאמרו חז''ל בירושלמי הנ''ל, שבראש השנה אנו שמחים מתוך ידיעה שיעשה לנו נס. לכאורה אין הדברים תואמים את מהות היום ואופיו, הלא יום דין הוא אשר גם מלאכים בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, וכך באמת צריך להיות ביום המשפט. אלא, לאור האמור, כך היא הדרך! תחלה צריכים להשריש בלב את תחושת פחד הדין והיראה מפני שופט כל הארץ, ומתוך הרגשה זו יש לבוא אל מדת הבטחון, להיות סמוך ובטוח בקב''ה שיפקדנו לטובה ויטה דיננו לכף זכות. כדי לתת ביטוי לבטחון שאליו הגענו, הורונו חז''ל להסתפר, ללבוש לבנים ולהתעטף לבנים, ''לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא עושה להם נס''.


מדוע ראש השנה קודם ליום הכפורים
הגר''י בלאזר זצ''ל שואל, לכאורה היה מועיל יותר אם יום הכפורים היה לפני ראש השנה, שהרי ראש השנה הוא יום המשפט והדין, ובו מבקשים אנו חיים ובריאות, ויום הכפורים הוא יום מחילת עוונות, והרי הקדוש ברוך הוא רוצה בתקנת ישראל, והיה צריך להיות תחלה יום הכפורים, שבו נזכה למחילת עוונות, ואחר כך נוכל לבוא לדין, לבקש רחמים מאתו יתברך.
ותירץ, אמת הוא שלראש השנה היה מועיל לו קדם לו יום הכפורים, אך כדי לזכות ליום הכפורים ולהגיע לכפרת עוונות צריכים אנו תחילה לראש השנה, שבו נשריש בקרבנו יסודות המלכות, ומלכות היא ללא ויתור כלל, ונדע יסודות המשפט, שהוא קבלת עול מלכות שמים, ואז יש תקוה ליום הכפורים, שהוא יום מחילת עוונות. שרק לאחר הידיעה שאין ויתור, וכל פרט ופרט יבוא במשפט, ועל כולם ישתדל לשוב בתשובה, יש תקווה למחילת עוונות.
וכתב ה'דעת תבונות', שיסוד בריאת העולם ותכליתו הוא להגיע להכרת היחוד, שאין עוד מלבדו, וכל יחיד ויחיד שהגיע להכרה זו, כבר התקרב לבורא וקיים את תכלית הבריאה והרי הוא מקרב את הישועה, ואם כן, ראש השנה, הוא יום המסוגל מכח עצמו להגיע בו ליחוד והכרה במלכות. כל יחיד אשר ניצל את יום ראש השנה כמצותו והגביר בקרבו את עקרי היחוד, הרי הגיע במקצת לתכלית הבריאה, הוא הוא אשר יוכל לבוא ביום הכפורים, ולבקש מחילה, סליחה וכפרה.



עצות כיצד לזכות בדין


א. להיות איש שרבים צריכים לו.
הסבא מקלם זצ''ל היה שואל שאלה זו, היאך מתאימה הרגשת הבטחון שצריכה להיות ביום הדין עם רגשי היראה והפחד מאימת המשפט, והיאך יתכן לאחר שיודע חובתו וכמה רחוק הוא מהשגתה, שיהיה לו בטחון שיצא זכאי בדין? ותשובתו, כי באמת, כלל ישראל כולו בטוח הוא שיצא זכאי במשפט, אבל כל יחיד ויחיד עומד הוא בסכנה גדולה, וחייב לירא ולפחד מאימת הדין. ומעתה, זו היא העצה היעוצה ליחיד כדי שיצא זכאי כאשר ישתדל לא להיות נפרד, אלא יהיה חלק מן הכלל, וכשם שהכלל בטוח, כן בשעה שהיחיד יעשה לחלק מהכלל, כן יהיה בטוח שיצא זכאי בדין. ומפורש הוא במדרש בפרשת נצבים: ''אתם נצבים היום כלכם'', כולכם הינו, הכלל כלו, כי הכלל בטוח.
ומהי הדרך שבה נעשה היחיד לחלק מהכלל, והיאך מתבטלת יחידותו ומצטרף הוא לתוך הכלל?
נראה בשעה שאין האדם דואג רק לטובתו האישית וצרכיו הפרטיים, אלא שאיפתו היא תקון הכלל, ומיטיב הוא לאחרים, ודואג ומשתדל לתקנת הרבים, בין בגשמיות ובין ברוחניות, אזי נעשה הוא לחלק מהכלל, ומובטח הוא בבטחון הכלל, ואף תפילותיו ובקשותיו ביום הדין צריכות להיות לא רק עבורו ובני משפחתו, אלא להתפלל ולבקש עבור תקנת חבריו וזכיותיהם. ומשום כך תקנו אנשי כנסת הגדולה כל נסח התפלה, לא כבקשת יחיד אלא כרבים: סלח לנו, השיבנו אבינו לתורתך, וכן כל התפלה כלה. כי בשעה שיבקש האדם רק עבור עצמו, הרי הוא יחיד, ומשפט היחיד קשה הוא מאד. רק בשעה שתפלתו עבור כל הכלל ישראל, נעשה לגוף אחד עם הרבים, ואז יש לו תקוה לעמוד ביום הדין.


ב. ירבה ידידים ואוהבים.
''בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: ''היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם''. ''אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת''. ופירש רש''י: ''ואף על פי שעוברין זה אחר זה''.
כיצד מתיישבים שני מאמרים אלה?
על מדוכה זו ישב ה''סבא מקלם'' זצ''ל, אשר יישב את הדברים על פי דברי ר' ישראל מסלנט זצ''ל, על הפסוק ''אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא''. מה שבח הוא למשפטי השם יתברך שאין בהם עוול, וכי במשפטי בני אדם מותר שיהיה עוול?
ר' ישראל סלנטר הסביר שבמשפט בשר ודם נלקח בחשבון רק שיעור הצער והכאב של החוטא עצמו, ואף שבהכרח מעונשו של החוטא נגרם צער וסבל גם לסובבים אותו, אם זה לבני משפחתו או לידידיו ומכריו, הרי אין באפשרותו של בשר ודם להתחשב בכך בגוזרו את עונשו של העבריין, נמצא אפוא, שבכל עונש שניתן ע''י בשר ודם, בוודאי נענשים וסובלים גם אלו הנקיים מכל חטא ואשמה.
אבל להבדיל, משפטי ה' אינם כן, כל פרט ופרט נלקח בחשבון - אין צער, ולו גם הקטן ביותר, הנגרם לאדם בדרך מקרה. עונשו של החוטא, כמו גם של הסובבים אותו, נמדד בדיוק מופלא. אם עלול להגרם צער או בושה לאדם אחר שאינו ראוי מצד עצמו לעונש זה, הרי לא ייענש החוטא כלל וכלל. וכן גם מתפרש הפסוק: ''משפטי ה' אמת - צדקו יחדיו''.
כך יתפרשו גם דברי הגמרא: אמנם כולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא זה אחר זה, כלומר, כל אחד נדון לבדו לפי זכיותיו וחובותיו, אף על פי כן עדין יש מקום ל''כולם נסקרין בסקירה אחת'', שאם יש אחד בכולם שאין מגיע לו הצער, נפטר גם החוטא מעונש.
הגר''א לופיאן זצ''ל היה רגיל להוסיף, שלאור הדברים כדאי לאדם להרבות לו ידידים ואוהבים, ועל ידי כך יוכל להנצל ביום הדין. שכן, אף אם יחטא ולפי מדת הדין יגיע לו עונש, יצטרכו בשמים לקחת בחשבון את הצער שיגרם על ידו לידידיו. ואם הם טובים וישרים במדה כזו שאין מגיע להם הצער לא יענישוהו בזכותם, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו.


ג. להיות מעביר על מדותיו.
''אמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נֹשא עוֹן ועֹבר על פשע', למי נושא עון? למי שעובר על פשע''. פרש רש''י: ''אין מדת הדין מדקדקת אחריו, אלא מניחתו והולכת''.
אומר הגר''ח שמואלביץ זצ''ל, כי מדברי רש''י נראה, שאף על פי שלא נתכפרו לאדם פשעיו ועדין חוטא הוא, מכל מקום, כיון שמעביר על מדותיו מדת הדין מנחת לו. והרי לנו בזה עצה וסגולה כיצד לזכות בדין להיות מעביר על מדותיו.
הגמרא שם מספרת על רב פפא שבא לבקר את רב הונא בריה דרבי יהושע שחלה. כשראה את מצבו, אמר שיכינו לו תכריכין. לבסוף נרפא רב הונא ואמר שאכן נגזרה עליו מיתה, אלא שהקדוש ברוך הוא אמר, שמכיון שאינו עומד על מדותיו אלא מעביר עליהן, אל תדקדקו אחריו רואים אנו, שאף לאחר שנגזרה עליו מיתה והיה כבר במצב של גסיסה, הועילה לו מדה זו להצילו מן הדין ולהשיבו לתחיה.
באחד מבתי הכנסת נהגו למכור את מקומות הישיבה לתפילה בימים הנוראים. המקומות הטובים עלו יותר, הפחות טובים עלו פחות, ומי שלא שילם קיבל מקום מיוחד על גבי השטיח.
הגבאי נהג למכור את המקומות בצורה מסודרת, כל אחד מהמתפללים קיבל פתק ובו מספר השורה והכסא.
בתפילת מנחה של ערב רה''ש התברר שאחד המקומות היותר טובים נמכר בטעות פעמיים, לשני אנשים שונים. השניים ניגשו לגבאי והעמידו אותו על טעותו, והוא השיב שאין לו פתרון מאחר שכל המקומות כבר נמכרו, הוא הציע שאחד מהם יוותר וכספו יוחזר, אבל אף אחד מהם לא הסכים לוותר. מאחר שבתפילת מנחה וערבית ישנם פחות מתפללים מאשר בבוקר, עוד איכשהו שניהם הסתדרו, אך היה להם ברור שמחר בבוקר על אחד מהם לוותר.
אחד מהשניים לאחר שקידש, וערך סעודת חג מפוארת עם בני משפחתו, הלך לישון. והנה מוצא הוא את עצמו בודד במרכזו של שדה רחב ידיים, הוא מתחיל ללכת ולפתע עוברת לידו מרכבה עמוסה במלאכים לבנים. מאות מלאכים בגדלים שונים נדחסו בתוך העגלה.
הוא המשיך ללכת אחרי העגלה ובדרך חלפו על פניו אלפי עגלות עמוסות מלאכים, חלקם לבנים וחלקם שחורים.
לבסוף הוא הגיע לרחבה ענקית, שם עמדו מאזניים עם שתי כפות ענקיות, לתוכן נתקבצו המלאכים, הלבנים מימין, והשחורים בכף השמאלית...
הוא שאל מה קורה כאן, והסבירו לו שהיום זה יום הדין וכעת שוקלים את העבירות והזכויות של בני האדם. הוא שאל של מי כל המלאכים האלה, והשיבו לו שאלו כל המעשים שהוא עשה במשך השנה.
מיודענו קצת נבהל כי הכף של המלאכים השחורים היתה הרבה יותר כבדה. פתאום שאלו מה קורה עם הייסורים, אז באו כל המלאכים שנוצרו מהייסורים שעבר במשך השנה, אמנם הם הוסיפו קצת משקל לטובת המלאכים הלבנים, אך לא היה בזה מספיק כדי להכריע את הכף.
ואז אמרו תביאו את המלאכים של מעביר על מידותיו. אולם אף מלאך לא הגיע, במהלך השנה לא נוצרו כאלו, הרי הוא אף פעם לא ויתר.
לפתע ניגש אליו מלאך ואמר: ''יש לך עכשיו הזדמנות להכריע את הכף, נתנו לך נסיון של מעביר על מידותיו, אם תעמוד בו ותוותר תזכה להכתב בספרן של צדיקים''.
אותו יהודי קם נסער מהחלום, כשהגיע לבית הכנסת הוא אמר לגבאי שהוא מוכן לוותר, הוא מוכן לשבת כל התפילה על גבי השטיח, רחוק מהמזגן, ואף הוא לא מעוניין לקבל בחזרה את הכסף ששילם בעבור המקום שקנה. אולי בכך יזכה להכריע את הכף...


ד. לדון לכף זכות.
ב''אבינו מלכנו'' אנו מבקשים: ''כֹתבנו בספר זכויות''.
והדבר צריך ביאור - אם יש לנו זכויות (מעשים טובים) למה אנו צריכים לבקש? במילא מגיע לנו להכתב שם, ואם אין לנו ח''ו זכויות, מה יעזור אם נבקש?
אלא הכוונה על אותם המעשים שהם בספק - מצד אחד אפשר לפרש את המעשה לטוב, ומאידך אפשר לפרשו לשלילה, ואנו מבקשים מה' ית' שידון אותנו לכף זכות, ויפרש את אותם המעשים לדרך טובה.
בכוחו של האדם להביא לכך שבשמים ידונו אותו לכף זכות, ויפרשו מעשיו באור חיובי. הדבר תלוי באופן שהוא מביט על מעשי הזולת, בדרך שהוא דן את חברו כך ידונו אותו, וע''ז אמרו חז''ל: ''הדן חברו לכף זכות, דנין אותו לזכות''.


ה. לרחם על הבריות.
בראש השנה אנו זקוקים לרחמים מרובים, ואנו אכן מבקשים מה' ית' רחמים: ''אבינו מלכנו חוס ורחם עלינו'', ''רחם עלינו כרחם אב על בנים''. למעשה במשך כל השנה אנו מבקשים רחמים: ''קבל ברחמים וברצון את תפילתנו'', רחם ה' אלקינו עלינו'' וכו'.
ואיך אכן זוכים לרחמים?
במדינה אחת, שני גנרלים חשובים, אשר במשך שנים שירתו נאמנה את המלך, נתפסו בעוון חמור מאוד. המלך בכבודו ובעצמו ביקש לדון אותם. בזמן המשפט השנים בכו והתחננו על נפשם והזכירו למלך עד כמה היו נאמנים, ואיך שמסרו נפשם בקרבות מסוכנים למען הוד רוממותו וכו'.
המלך שהיה רחום וחנון פסק, שהם לא חוזרים לתפקידם הקודם, אלא ישרתו את המלך בפרקליטות הצבאית, שם יש מחסור בכוח אדם. השנים הודו למלכם הנערץ ושמחו מאוד על ה''עונש'' הקל.
כאשר התייצבו למחרת במקום המיועד, התברר להם שהם וקצין נוסף נדרשים לשפוט את החיילים הסוררים.
החייל הראשון שבא להשפט, הואשם בעוון עריקות. משנשאל מדוע הוא ברח מבסיסו, השיב החיל שהוא פשוט התגעגע לאימו האלמנה, ואף היא התגעגעה אליו מאוד, ושלחה לו מכתב מרגש שנכספה נפשה לראותו...
הקצין הראשון כעס מאוד וטען שזה לא יתכן שחייל מצבא המלך יעשה ככל העולה על רוחו, ופסק להחמיר בדינו את מלא העונש שאפשר להטיל על עון זה.
לעומתו הקצין השני דווקא הבין לליבו של החיל, ריחם עליו ואמר שזה נכון שהוא ביצע עבירה חמורה ומגיע לו עונש, אבל גם יש להתחשב במצבו של החיל ובאימו האלמנה, לכן יש להקל בעונשו.
הקצין הראשון כעס ואמר שאסור לרחם, יש להחמיר עם החיילים, צבא זה לא גן ילדים, ואם לא נחמיר איתו, חיילים נוספים יערקו ואז לא יהיה לנו צבא. חייבים להענישו בחומרה רבה למען ישמעו וייראו.
כאשר שאלו השניים לדעתו של הקצין הנוסף, הוא טען שהוא לא יכול לפסוק בדין זה, כי בשביל זה צריך שופט צבאי.
השניים שאלו בפליאה אבל אתה שופט צבאי, לא כן?
הקצין צחק ואמר: ''לא, אני כאן מטעם המלך, בשליחות מיוחדת. עתה הסתיימה השליחות ועל שלושתנו לחזור כעת אל המלך''.
כאשר חזרו השלושה אל המלך, דיווח הקצין השלישי למלך את כל אשר נעשה במשפט.
המלך פסק לקצין הראשון גלות לסיביר במשך 30 שנה עם מלקות ועינויים, ואילו לקצין השני פסק 30 ימי מחבוש בכלא צבאי.
הקצין הראשון, צעק: ''זה לא הוגן, הרי שנינו עברנו בדיוק את אותה העבירה''.
המלך השיב: ''הלא אתה בעצמך אמרת שאסור לרחם וצריך להעניש את החיילים במלא חומרת הדין''.
אומרים לנו חז''ל: ''כל המרחם על הבריות - מרחמים עליו מן השמים''. ככל שאתה תרחם יותר ותשפוט לטובה את הזולת, כך ירחמו עליך וידונו אותך לטובה מן השמים ביום הדין.


ו. לבוא כמה שיותר בהכנעה.
אומר הגר''י לוינשטיין זצוק''ל: ''ראש השנה, כל כמה דכייף איניש טפי מעלי ליה'' (ראש השנה כו). חז''ל מגלים לנו דרך כדי לזכות בדין בראש השנה- לגשת אליו בהכנעה ובשברון לב מתוך הכרה שאין לנו תקוה בדין, ורק מבקשים אנו את רחמיו, כי ראש השנה אף שהוא יום הדין, מכל מקום הוא דין ברחמים, ובזכות ההכנעה ושברון לב יעזרהו ה', כדכתיב: ''קרוב ה' לנשברי לב''.


ז. ''כדלים וכרשים דפקנו דלתיך''.
אנו אומרים: ''כדלים וכרשים דפקנו דלתיך'', ולכאורה קשה, הרי ''תחנונים ידבר רש ועשיר ידבר עזות. וא''כ עני ורש יקיש בדלת בעדינות ולא ידפוק בחוזקה.
אלא שתלוי במה מדובר, אם אותו עני עורך מגבית כדי לקנות מעיל טוב לחורף, אזי באמת מקיש הוא בדלת בעדינות ופונה בתחנונים שירחמו עליו, ויתנו לו בגד ללבוש.
אולם אם מדובר בדלפון אביון שמזה יומיים לא בא אוכל לפיו וכבר מרגיש שהוא עומד למות, הרי שהוא דופק בחוזקה בדלת וצועק ''הצילו'', כי הרי מדובר בפיקוח נפש.
אנו צריכים להרגיש כמו אותו דלפון שבקשתו היא בגדר של פיקוח נפש, ולבקש רחמים בזעקת 'הצילו' מהשם יתברך.


ח. להתנהג בשפלות וענווה.
בפרקי אבות נאמר: ''מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ'', ומדוע? בגלל ''שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה''.
אם נשאל ילדים מה כל אחד רוצה להיות כשיהיה גדול, אחד יאמר שרוצה להיות רב חשוב, שני טייס, אחר רופא, וכן על זה הדרך. אבל אף אחד לא יקום ויאמר: ''אני מאוד רוצה להיות בקבר, שיאכלו אותי התולעים''.
א''כ אינו מובן מה שחז''ל אומרים שתקות אנוש רימה.
החתם סופר מסביר על פי מעשה:
יהודי אחד, לאחר שנפטר מן העולם הגיע לבית דין של מעלה. הקטגור מביא את כל המעשים השלילים שעשה, קרונות שלמים של מלאכים שחורים ומפחידים. לעומתו מביא הסנגור קרונות של מעשים טובים, מלאכים צחורים.
כולם רואים שכמות העבירות של אותו יהודי היתה רבה מאוד, הרבה מעבר למצוות הבודדות שעשה, והכל מתועד ולא ניתן להתווכח.
ביה''ד פונים לסנגור ושואלים אותו אם יש לו מה לומר, אולי יש עוד מצוות, כף זכות או משהו לטובת הנאשם.
לסנגור המיואש לא היה מה לומר.
שואלים ביה''ד את הנאשם עצמו אם יש לו מה לומר להגנתו, וזה משיב: ''כבוד הדיינים, כל הממצאים השליליים, הכל שקר וכזב''.
אומרים לו: ''אתה טועה, כאן עולם האמת ולא שייך כאן שקר''.
מסביר היהודי ואומר: ''תראו היכן אני נמצא, בקבר, בעומק מטר מתחת לאדמה, אוכלים אותי התולעים ומכלות את גופי, ואני ברוב ענווה לא מתנגד. ותראו מי עומד מולי, במי נלחמתי, ביצר הרע! מלאך שכולו אש, האם זה צודק? היכן ההגינות?, אין כאן כוחות שווים! הכל שקר וכזב''.
בביה''ד משתרר שקט, הדיינים חושבים מעט ואז מחליטים לצאת להפסקה. הסנגור מחמיא לנאשם ואומר: ''אתה גאון, אם אתה יוצא זכאי אפשר לסגור את ביה''ד, זהו משפט יצוגי''.
ביה''ד חוזר ומכריז: ''אנו מקבלים את הטענה, אבל צריכים לבדוק אם גם בזמן היותך בחיים היית כזה שפל רוח, מאכל רימה''.
מביאים את הקלטות ורואים איך כשהיה ילד היה מרבה להתקוטט עם אחותו...
שואלים אותו: ''מה זה?''
והוא משיב: ''מה אתם רוצים אז הייתי ילד קטן''. הם מריצים קדימה ואז רואים מה קרה כאשר הגיע הביתה והאוכל לא היה מוכן...
הוא היה נראה כמו חית טרף רעבה, ולא כמו רימה!
סיים החתם סופר את הסיפור ואמר: ''עכשיו מובן היטב למה 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', כל החיים, כי תקות אנוש היא להגיד בסוף: 'הייתי רימה! תעזבו אותי'...''


ט. תשובה וצדקה ותפילה מעבירין את רוע הגזירה.
צדקה - להרבות בצדקה, שהרי ''צדקה תציל ממוות'', ואם נגזר עליו מיתה ח''ו צדקה יכולה להועיל.
בספר משלי, במזמור אשת חיל נאמר: ''כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים''.
אותה אשה לא יראה מיום שלג, כלומר מהגיהנום, שדנין בו הרשעים מאש לשלג, ובזכות מה? בזכות ה''לבוש שנים'' ופרש רש''י: ''מלובשים בכפל נתן תתן, פתוח תפתח, העניק תעניק, כל אלו מצילין אותן משלג גיהנם''. בזכות הצדקה כפה פרשה לעני וכו', זכתה להנצל מדינה של גיהנום.
תפילה - ירבה בתפילות ובתחנונים לה' ית' שירחמהו בדין ויעזור לו, התפילה צריכה להיות בגדר של ''למענך אלקים חיים'', כתבנו בספר חיים וכל זאת לא למעננו אלא למענך אלוקים חיים! כדי שאוכל לשלם את כל החובות שלי, וכדי להספיק לתקן ולהרבות כבוד שמים.
תשובה - חרטה, וידוי וקבלה לעתיד.
ככל שיצטער ויתחרט יותר על מעשיו הרעים, ויעשה תשובה אמיתית יותר, כך יתכפר לו יותר. ואם זכה לעשות תשובה שלמה מתוך אהבה, הרי שכל חובותיו נהפכו לזכויות.
יה''ר שנזכה לנצל את הימים הנפלאים האלו, לשפר מעשינו ולשוב בתשובה שלימה לפני ה' ית', ונזכה להכתב לאלתר בספרן של צדיקים, אכי''ר.






דרשה לשבת שובה ויום הכפורים
דוד המלך ע''ה, היה גיבור גדול, עליו נאמר ''יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף, וּרְבָבָה מִימִינֶךָ'', שבכל מכה היה מפיל מאויביו במלחמה אלפים ורבבות, הוא העיד על עצמו: ''גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ'', דוב ושני גוריו וארי ושני גוריו שיסע בידיו. הוא גם היה צדיק גדול, חסיד ועניו, כמו שהעיד על עצמו: ''שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי''. הוא הרבה בסיגופים ותעניות, כמו שאמר: ''בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן''. ולמרות הכל אמר על יום הדין: ''אַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי'', ואמר: ''סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי''. אם דוד המלך שהיה גיבור וצדיק אומר כך, אנו אזובי הקיר, שאין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, מה נאמר ביום פקודה ואנה נברח ביום עברה?!
דוד המלך פחד עד מוות מיום הדין, כי הבין עד היכן מגיע עומק הדין, כי מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו באשר הוא מדקדק על כל דבר קטן או גדול, כמו שאמר שלמה המלך ע''ה: ''כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע''. ואין הוא מוותר על אף עבירה, כמו שאמרו חז''ל: ''אם אומר לך יצר הרע, חטא והקב''ה מוחל לך, אל תשמע לו'' ובתלמוד נאמר: ''כל האומר, הקב''ה ותרן הוא, יותרו חייו''.
וא''כ, יש לשאול, מדוע הקב''ה נקרא ''בעל הרחמים''? היכן וכיצד מתבטאים רחמיו עלינו?
הרמח''ל כתב , שבלי מידת הרחמים העולם לא יכול היה להתקיים, והיא באה לידי ביטוי בשלוש דרכים:
א. זמן הענישה - לפי מידת הדין החוטא היה צריך להיענש מיד, תוך כדי מעשה החטא. ברגע שהיה מדליק את האור בשבת, היה צריך להתפוצץ... אולם משום מידת הרחמים, הקב''ה מאריך את אפו, ומחכה שהחוטא יחזור בתשובה.
ב. חומרת העונש - אם המורד במלך בשר ודם חייב מיתה, כל שכן המורד במלך מלכי המלכים הקב''ה עפ''י הדין אין לו זכות קיום. האדם שחוטא עובר הוא על רצון ה' ית' ומורד במלכו, ולפי מידת הדין אפילו על העבירה הקטנה ביותר היה צריך האדם להיענש במלא חומרת הדין בעוה''ז ובעוה''ב, אלא שהקב''ה ברחמיו מקל בעונשו.
דבר נוסף, בכל עבירה ולו הקטנה ביותר שיהודי עושה בזה העולם, פוגם הוא והורס הרבה מאוד בעולמות העליונים. ונבאר במשל: מעשה בראש ישיבה מא''י שהלך לעשות קצת ''שנורר'' עבור הישיבה בחו''ל, הוא קיבל המלצות על הישיבה מכל גדולי הדור, וגם כתובות של יהודים עשירים נדיבים. הוא ירד מהספינה בנמל, ומיד הלך עם כל המזוודות לכתובת הראשונה. היה זה בית ענק ומפואר, עם גינת נוי מדהימה, אגם ברבורים ובריכת שחיה. הוא נקש בדלת והוזמן להכנס פנימה לפגוש את האדון. הבית היה מלא ביצירות אמנות יקרות, רהיטים עתיקים, ומהתקרה השתלשלה נברשת קריסטל יקרה, שהיא לבד יכולה לממן את הישיבה לעשר שנים.
בעל הבית קיבל את האורח בסבר פנים יפות, הוא ראה את הסכמות הרבנים, הביע התעניינות ושאל אם יש לרב היכן ללון. משנענה בשלילה, הציע לרב ללון אצלו, בעליית הגג מעל הסלון, עד אשר ישיג את הסכום הדרוש ויחזור לארצו. הוא גם הציע שבמקום שהרב ילך ויכתת את רגליו בחיפוש אחר עשירים נדיבים, הוא יוכל לקרוא לכולם אליו לארוחת ערב מכובדת, בה הרב ישא דברים, ויקרא לכולם לתרום לאחזקת הישיבה. הרב כמובן הסכים מיד.
ביום המדובר, המשרתים הכינו את הסלון לסעודה המפוארת, הם ערכו את השולחנות בכלי פורצלן יקרים ברוב פאר והדר. בינתיים, בעליית הגג מעל הסלון, הכין הרב דרשה מיוחדת. כאשר הוא קם, הבחין כי המכנסיים מעט גדולים עליו, הוא רצה לשים חגורה, ומשלא מצא חשב לקשור חבל (החליפה הגדולה תסתיר, וככה לא יפלו לו המכנסיים באמצע הדרשה). הוא הבחין בחבל שיוצא מהרצפה וקשור לו בקיר. הוא חתך את החבל במידה הרצויה וקשר למכנסיו. באותה שניה שהרב חתך את החבל, מנורת הקריסטל נפלה מהתקרה על השולחן, נשברה לרסיסים, שברה את כל כלי הפורצלן ופצעה שני משרתים שהיו זקוקים לטיפול רפואי, חודש אשפוז על חשבון הברון בבית חולים.
בעל הבית, החליט שלא לומר מילה לרב, לסדר את הכל מהר לפני שכולם יגיעו ולהמשיך כאילו לא קרה דבר. העשירים הגיעו והרב ירד ודרש דרשה נפלאה. בעל הבית והאורחים תרמו סכומים נכבדים, הרבה מעבר למה שחשב להשיג, כך יכול היה לחזור לארצו כבר למחרת.
בבוקר, לאחר התפילה וארוחת בוקר כיד המלך, הרב הודה לבעל הבית על הארוח הנפלא, על תרומתו הנכבדה ועל כך שארגן את כל העשירים שתרמו מכל הלב והארנק. לפני שיצא מפתח הבית, המארח ביקש מהרב לראות את החגורה של הרב, כאשר ראה את החבל שכרוך סביב מכנסיו, התעקש שהרב ישלם 4 דולר עבורו. הרב שילם וביקש להבין מדוע העשיר מתעקש על כך. העשיר לקח אותו לחדר צדדי, שם היו שברי קריסטל ושברי פורצלן, ואמר: ''אתה חתכת את החבל שהחזיק את נברשת הקריסטל היקרה, הנברשת נפלה, נשברה, שברה את הכלי הפורצלן היקרים ופצעה קשה שני משרתים. עלות הנזק כשני מיליון דולר, ואני ביקשתי רק 4 דולר שזה עלות החבל שקשרת למכנסיים במקום חגורה...
כאשר אדם חוטא ופוגם בכל העולמות, הקב''ה לא מעניש לפי מה שפגם בעולמות העליונים, אלא רק לפי מה שפגם בעולם הזה, וגם אז משלם לפי ''תעריף מסובסד'', ולא כפי שבאמת היה צריך לשלם.
ג. תיקון החטא - לפי הדין, לא היתה צריכה להיות בעולם מציאות של תשובה, כי איך יתקן האדם אשר עיוות וחטא, ואיך אפשר להחזיר את המצב לקדמותו ולהסיר את המעשה אשר כבר נעשה? וכי הרוצח שחזר בתשובה החזיר את הנרצח לחיים?!
בזכות מידת הרחמים, יכול האדם לשוב בתשובה, והקב''ה מוחל לו על חטאו. ולא זו בלבד, אלא שע''י חרטתו ועקירת רצונו לחטוא, נחשב הדבר עבורו כעקירת המעשה, כאילו החטא לא נעשה.
התשובה היא נס ופלא, חסד גדול מצד מידת הרחמים של הקב''ה, כמו שכתב ה'שערי תשובה': ''מן הטובות אשר היטיב ה' ית' עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם, ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו. ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו לרוב טובו וישרו, כי הוא ידע יצרם שנאמר: ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך''. ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו, לא סגר בעדם דלתי תשובה''. התשובה כוללת: חרטה, וידוי ועזיבת החטא (קבלה לעתיד שלא ישוב לזה החטא לעולם). החרטה עוקרת את החטא כאליו לא היה, את הוידוי כולנו אומרים פעמים רבות בתפילות של יוה''כ, אבל עלינו לזכור גם את הדבר השלישי, עזיבת החטא. הרמב''ם כתב: ''כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ''.
בחור קיבל מתנה לבר מצווה - גרביים מסבתא שלו. הוא מעולם לא החליף ולא כיבס אותן, גם כשהיה מתרחץ, היה חוזר לאותם הגרביים. הריח היה איום ונורא. למרות שהיה בחור חברותי, מעטים היו מוכנים להתקרב אליו. היה לו חבר אחד טוב, ממש מסירות נפש ורפש. משום מה, היו לו בעיות בשידוכים וכאשר סוף סוף היה נפגש עם מישהי, מיד היא היתה בורחת ממנו, בגלל הריח. החבר היה אומר לו כל הזמן להחליף גרביים, אבל הוא היה אומר שבכלל אין לו ריח לא טוב, וגם אם יש, זה בוודאי לא בגלל הגרביים.
הוא פנה לשדכן מוצלח, ולאחר ששילם טבין ותקילין הוא מצא לו שידוך מוצלח, בחורה נאה וטובה, רק שהיה לה מום קל, היא היתה תתרנית (חסרת חוש ריח). כמובן שהשידוך התאים, ונקבע תאריך לחתונה. החבר הנאמן החליט שהוא יודע מה לקנות לו מתנה לחתונה, גרביים, והוא חייב להביא לו אותן לפני החתונה, כדי שהחתן ילבש אותן, ולא יהיו בושות (שאנשים לא יברחו). החתן קיבל את הגרבים החדשות והתחייב לחברו שהוא ילבש אותן בחתונה שלו.
החבר הגיע באיחור קל לחופה. הוא ראה שהחתן והכלה תחת החופה, אבל הרב, העדים, הצלם וההורים, כולם מחוץ לחופה, רחוקים מאוד, עם אטבי כביסה באף...
החבר נזף בחתן, ואמר לו: ''קניתי לך גרביים חדשות, במיוחד לחתונה, מדוע לא גרבת אותן?!, הרי התחייבת!''
השיב לו החתן: ''אני אכן לובש אותן... ידעתי שלא תאמין לי ולכן הבאתי גם את הגרביים הישנות'', תוך כדי שהוא הוציא מכיס חליפתו זוג גרביים דהויות ומצחינות...
ביום הכיפורים, אנו צריכים לבוא לקב''ה נקיים מעוונות ע''י תשובה הכוללת: חרטה וידוי וקבלה לעתיד שלא לשוב לזה החטא, אבל אם אנו רוצים לחזור לסורנו ולהמשיך לעשות עבירות לאחר יום הכיפורים, אנו למעשה משאירים בכיס את העוונות, והצחנה ניכרת.
אם האדם עוזב את החטאים ומקבל על עצמו שלא לשוב לסורו, אז הוא זוכה להיות (כלשון הרמב''ם): אהוב ונחמד קרוב וידיד.


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים