אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת במדבר עא
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר במדבר הרב רוזנבלום >> פרשת במדבר עא


בס"ד
פרשת במדבר – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"א.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת במדבר.
אנחנו מתחילים בס"ד, את החומש הרביעי.
הרמב"ן כדרכו בקודש, בכל אחד ואחד מהחומשים, מסביר את הדבר המייחד את החומש הזה.
כותב הרמב"ןאחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצוות שנצטוו בענין אוהל מועד.
וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות, ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם.
צוה:"והזר הקרב יומת"(במדבר א נא), כאשר אמר:"כי סקול יסקל"(שמות יט יג).

וצוה:"ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו"(במדבר ד כ), כאשר הזהיר שם:"פן יהרסו אל ה' לראות" וגו'(שמות יט כא).
וצוה:"ושמרתם את משמרת הקדש, ואת משמרת המזבח"(במדבר יח ה), כאשר אמר שם:"וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" וגו'(שמות יט כב),"והכהנים והעם" וגו'(שמות יט כד).
והנה צוה איך תהיה משמרת המשכן וכליו, ואיך יחנו סביב:"ויעמוד העם מרחוק". והכהנים הנגשים אל ה' – איך יתנהגו בו בחנותו, ובשאת אותו, ומה יעשו במשמרתו.
והכל מעלה למקדש וכבוד לו, כמו שאמרו: אינו דומה פלטרין של מלך שיש לו שומרין, לפלטרין שאין לו שומרין.
והספר הזה כולו במצוות שעה שנצטוו בהם בעמדם במדבר, ובניסים הנעשים להם, לספר כל מעשה ה' אשר עשה עמהם להפליא. וסיפר כי החל לתת אויביהם לפניהם לחרב, וצוה איך תחלק הארץ להם.
ואין בספר הזה מצוות נוהגות לדורות, זולתי קצת מצוות בעניני הקרבנות שהתחיל בהן בספר הכהנים, ולא נשלם שם, והשלימן בספר הזה.
הרמב"ן עומד על החומש הזה, ועל המייחד אותו.
כותב הרמב"ן, שרוב הספר, מדבר על מה שאירא לעם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וזה מה שאנחנו נמצא לפנינו בפרשיות שנמצאות כאן בחומש הזה.
ידוע לכולם, שבדרך כלל בשנה מעוברת רגילה, קוראים את פרשת במדבר בסמוך לחג השבועות, אנחנו השנה באופן חריג, לא נקרא את פרשת במדבר בסמוך לחג השבועות, אלא אנחנו נקרא שבוע הבא פרשת נשׂא, ורבותינו עוסקים בחיבור שיש בין פרשת במדבר לבין חג השבועות, ואנחנו בע"ה, נראה את זה בהמשך.
במדרש רבה( בראשית רבה, פרשה ג, אות ה') – אומרים חז"ל, שהמילה אור, מופיעה חמישה פעמים בכל מיני וריאציות:

אָמַר רַבִּי סִימוֹן, חָמֵשׁ פְּעָמִים כְּתִיב כָּאן אוֹרָה, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. וַיְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּמִדְבַּר, שֶׁהוּא מַבְדִּיל בֵּין יוֹצְאֵי מִצְרַיִם לְבָאֵי הָאָרֶץ
למה וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ זה כנגד ספר במדבר?
אומר היפה תואר – בפרשת במדבר יש את המנין של יוצאי מצרים, ובפרשת פנחס יש את המספר של יוצאי הארץ, אז זה מבדיל בין אלה שיצאו ממצרים, לבין אלה שנכנסו לארץ, והיות וישנה ההבדלה בין אלה שיצאו ממצרים לבין אלה שנכנסו לארץ, לכן זה רמוז בין וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ.
אנחנו קוראים לחומש הזה, בשם חומש במדבר, בגלל שרוב העניינים שנמצאים בחומש הזה, עוסקים במה שאירא עם  עָם ישראל במדבר. אבל למי שיפתח בדברי חז"ל ימצא, שהגמרא לא קוראת לחומש הזה בשם  חומש במדבר, אלא חודש הפיקודים.
בכמה וכמה מקומות בש"ס זה מופיע, ביומא ס"ח, אומרת הגמרא, שהכהן הגדול, אחרי שהוא היה קורא בתורה את עבודת יום הכיפורים, היה אומר להם – יותר ממה שקראתי לפניכם כאן, כתוב כאן ובעשור של חומש הפיקודים.
אומר רש"יחומש הפיקודים. למה נקרא פיקודים? שמתחיל במניינם של ישראל ובפרשת פנחס שבאותו ספר.
לכן זה נקרא פרשת פיקודים, משום שפוקדים פעמיים את עם ישראל – פעם אחת בפרשת במדבר ופעם שניה בפרשת פנחס.
אותו דבר תמצאו, במסכת מנחות דף מ"ה – כל האמור בחומש הפיקודים...
אותו דבר תמצאו במסכת סוטה, דף ל"ו – דנה הגמרא בסדר השמות שעל גבי האפוד.
אומרת הגמרא – לא כדרך שחלוקים בחומש הפיקודים, חלוקים באבני האפוד. זאת אומרת שיש הבדל. אנחנו קוראים לחומש הזה, חומש במדבר, אבל חז"ל קוראים לחומש הזה, בשם חומש הפיקודים.
אנחנו רוצים לעמוד על שם החומש הזה, חומש הפיקודים, מה זה השם הזה, ומה זה המנין שמופיע כאן, בחומש במדבר, כי לכאורה המנין הזה הוא פלאי.
למה אני אומר שהמנין הזה הוא פלאי?
כיון שהמנין הזה, שכתוב כאן בתורה, נעשה בראש חודש אייר - וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.
זאת אומרת, המנין הזה, שמופיע כאן בפרשה, נעשה קצת יותר מחצי שנה מהמנין הקודם.
המנין הקודם של בני ישראל נעשה, כאשר משה רבינו ירד מן ההר, ביום הכיפורים, עם הלוחות בידו, מבשר לעם ישראל שחטא העגל נמחל, והקב"ה מוכן להחזיר את שכינתו בחזרה, כאן, לעולם הזה, וכל אחד ואחד  נצטווה להביא תרומות למשכן(שמות כה, ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים... וחוץ מזה, נידרש מכל אחד, תרומה של מחצית השקל.
ממחצית השקל הזה, נעשו העדנים למשכן.
העדנים למשכן, כתוב בתורה -...מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'.
כשגמרו לתת את מחצית השקל, נאמר בפרשת פקֹדי, שסך כל התרומות שנתרמו ממחצית השקל היו –(שמות לח, כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
ממשיכה התורה ואומרת -(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.
יש לך מנין מדויק של האנשים מבן עשרים שנה ומעלה.
באמצעות מחצית השקל, קיבלת את המנין המדויק של עם ישראל - שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, זה המנין.
הקב"ה בא, ומצווה את משה רבינו, קצת יותר מחצי שנה מאוחר יותר, לחזור ולמנות את בני ישראל.
בראש ובראשונה, שואלים כאן המפרשים – למה זה נעשה דוקא בראש חודש אייר? אם חשוב להקב"ה כ"כ למנות את בני ישראל, אז בְ –ב' בניסן היה צריך למנות אותם.
בְ – א' בניסן היתה השראת שכינה על המשכן, ביום למחרת, ב' בניסן, היה צריך למנות אותם, למה המתינו שלושים יום?
כותב השפתי חכמים, אותו דבר תמצאו בגור אריה של המהר"ל, שניהם עונים את אותה תשובה:
הקב"ה השרה את שכינתו בראש חודש ניסן. מתי השכינה הפכה להיות 'כדיירת קבע' כאן בעולם הזה?
לאחר שלושים יום. הראיה – גמרא(בבא בתרא, נדרים) – אדם שהדיר עצמו מתושבי העיר, אומר – אני לא רוצה ליהנות מתושבי העיר – אסור לו ליהנות מתושבי העיר.
אבל אם באו דיירים חדשים לעיר, ועדיין לא גרו שם שלושים יום, מותר ליהנות מהם, כי תושב העיר נחשב תושב, רק לאחר שלושים יום. זוהי הלכה מפורשת בשולחן ערוך(הלכות קימחא דפיסחא ).
יש שאלה בשולחן ערוך - מתי גובים קימחא דפיסחא? האם מותר לגבות, למי נותנים, ומתי נותנים?
מחלוקת בראשונים ובאחרונים, כולם דנים בזה.
כותב המשנה ברורה להלכה, שגם העשירים הנותנים, וגם העניים המקבלים, צריכים לגור מינימום שלושים יום בעיר.
אתה לא יכל לקפוץ על עשיר חדש בעיר,  שהגיע לפני שבוע לגור בעיר, ולבקש ממנו קימחא דפיסחא.
מתי הוא נחשב תושב שאתה יכל לקחת ממנו? רק אחרי שלושים יום.
אומר המהר"ל, וגם השפתי חכמים – היות והשראת השכינה ירדה לראשונה בראש חודש ניסן, רק לאחר שלושים יום, שהקב"ה קבע את שכינתו כאן, בעולם הזה, מנו את בני ישראל.
לכן חיכו שלושים יום. אבל נשאלת השאלה – עָם ישראל נספר מיד לאחר יום הכיפורים.
כמה הם נימנו?
אומרת לך התורה -   שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים
אומר הקב"ה למשה רבינו – אני מבקש ממך לספור שוב פעם, את בני ישראל.
אומר רש"י – מתוך חיבתן, מונה אותם כל שעה.
למה מתוך חיבתן? כי הקב"ה לא צריך למנות אותם, הוא רק מביט עלינו ויודע בדיוק כמה נמצאים שם.
אז למה הוא אומר לספור?
זה שאמרתי לספור, זה מראה שאני מחבב אותך.
בן-אדם שיש לו דולרים, והוא אוהב אותם, אז הוא סופר אותם כל הזמן. אם הוא לא סופר, אז הוא כל הזמן שם עליהם את היד. אני לא מדבר על מישהו שיש לו מאה דולר, אני מדבר על מישהו שיש לו חבילה רצינית, אז הוא כל הזמן בודק אם הכל במקום. J
בכל אופן, אדם שמחבב  דבר מסוים, הוא כל הזמן בודק אותו, ככה הקב"ה אומר למשה רבינו, למנות את בני ישראל. המנין מבטא את אהבת הקב"ה לעם ישראל.
רבותי, תיפתחו כאן פסוק בפרשה, בחלוף חצי שנה מהמנין הקודם, שנעשה באמצעות מחצית השקל, אומרת התורה כאן בפרשה-(א, מו) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים בדיוק אותו מנין מלפני חצי שנה, אין שום שינוי במספר של עם ישראל.
כל אחד שואל את עצמו – מה לא התבגרו אנשים? כולם נשארו בגיל עשרים  ומעלה?
לכאורה, יותר קשה – אנשים שמתו, הרי היו כאלה שמתו בינתיים, אני לא יודע להגיד לכם כמה, אבל שתיים אני יודע להגיד לכם בטוח – נדב ואביהוא.
נדב ואביהוא, כך כתוב בפרשת שמיני, מתו. אז לכאורה, שתיים פחות, היו צריכים להיות במנין - שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וארבעים ושמונה.
אז תגיד שלא הולכים על קטנות, לא מונים באחדות, הרי בכל השבטים לא מנו את היחידות, רק בשבט לוי, שם מנו את היחידות.
אז נגיד שלא מונים את המתים, איפה אותם אלה שבגרו?
רש"י הולך בשיטה, שהמנין של בני עשרים שנה ומעלה, לא נעשה מיום הלידה, אלא מנו אותם לפי שְנָתוֹנִים.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, ברשויות מקומיות, שאתה בא לרשום ילד לגן, אומרים לך ככה – מי שנולד מתאריך זה וזה, עד תאריך  כזה וכזה, ניכנס לכיתה כזאת וכזאת.
אחד שנולד שבוע אחרי חבר שלו, יחכה עוד שנה בגן.
יוצא, אומר רש"י, שהתאריך שנקבע, הוא התאריך של המנין הראשון. עד שנה הבאה בעת הזאת, אין מתבגרים מעל עשרים, כולם נחשבים לבני עשרים. עד כאן דברי רש"י.
לאור-החיים הקדוש, יש שיטה חדשה, ועפ"י שיטה זו, יש לו תשובה למה שהתורה כותבת.
אומר האור-החיים הקדוש – יש הבדל בין המנין הראשון לשני. מה הוא ההבדל?
ההבדל פשוט מאוד, אומר האור-החיים – המנין הראשון, שמופיע בפרשת פקודי שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים  הוא מונה גם את שבט לוי, כולם נמצאים בתוך המנין הזה.
 המנין כאן, בפרשת במדבר, הוא בלי שבט לוי. זאת אומרת שיש לך כבר פער של עשרים ושתים אלף.
אומר האור החיים – זה מה שהתורה באה להגיד לך, מיד אחרי שהתורה כותבת לך את המספר שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, מיד אחרי זה אומרת  התורה וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים
תשאל אותי איך יכל להיות דבר כזה?  הרי לפני חצי שנה ספרת אותם, זה היה אותו מספר, התורה שואלת את זה, והתורה עונה –(מז) וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.
בשונה ממה שהיה לך בפרשת כי-תשא, שָם שבט לוי נמצא בתוכו, כאן במנין הזה, שבט לוי לא נמנה, אז יש לך פער של עשרים ושתיים אלף.
העשרים ושתיים אלף האלו נותנים לך תשובה, לאלו שמתו ולאלו שעברו את גיל עשרים. כך אומר האור-החיים הקדוש דבר נפלא.
אני רוצה היום, בע"ה, לדבר על נושא, שלפני שנפתח בו, צריך להקדים בו כמה הקדמות:
המנין שנעשה בפרשת כי-תשא, שכל אחד נדרש להביא מחצית השקל, אף אחד לא ידע מי תורם. אמרו לכל אחד להביא מחצית השקל מבין עשרים שנה ומעלה, זרקו לתוך קופה, ואף אחד לא ידע למי שייך כל מחצית שקל.
כאן בספירה הזאת, זאת ספירה מיוחדת – הקב"ה נותן תאריך, נותן מיקום, ואומר למשה בדיוק מה לספור, שימו לב איזה הודעה - וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.
בא המדרש ושואל – מה זה? מתי נחרב הבית, התורה לא כותבת. פסוק אחד אומר בשביעי לחודש החמישי, ופסוק אחד אומר בעשירי לחודש החמישי.
באה הגמרא ושואלת(תענית כט, א)ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה הא כיצד בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו...
שהקב"ה נגלה ליחזקאל הנביא באחד לחודש השישי – ראש חודש אלול, הוא אומר לו נחרב הבית. מבחינת יחזקאל, הוא לא שואל אותו אפילו מתי זה נחרב.
אם הקב"ה אומר לו, היום נחרב הבית. מתי זה? בראש חודש אלול.
שואל המדרש – הקב"ה לא מגלה ליחזקאל מתי נחרב הבית, מה מענין אותך מתי ספרו את בני ישראל?! ספרו אותם מתי שהוא, כל כך חשוב  כל הספירה המדויקת הזאת?!
הרמב"ן כאן כותב, שהספירה כאן של בני ישראל, נעשתה בצורה מאוד מיוחדת.
המלבי"ם כותב, שכל אחד מבני ישראל עבר, ומשה רבינו כתב אותו בשמו, שנאמר בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.
לא רק שכל אחד עבר, ומשה רבינו ספר – אחד שנים שלושה... אלא אומר המלבי"ם  - משה עבר ושאל כל אחד ואחד לשמו – איך קוראים לך? יעקב. ושם אבא שלך – שמעון....
 כותב הרמב"ן, שעברו לפני משה כל האנשים. יכל לבוא אבא, שיש לו מאתים חמישים ילדים ויותר.
אומר הרמב"ן – והיה אסור למשה לשאול את האבא, כמה ילדים יש לו. אחד אחד עוברים ליד משה רבינו, ולפני אהרון הכהן, ומשה ואהרון, עפ"י המלבי"ם, כותבים אותם. למה?
כותב הרמב"ן – כדי שמשה רבינו יברך את כל אחד ואחד שעובר לפניו.
כמו שנהוג היום לעבור ליד אדמו"רים וחסידים להתברך, כך היה אצל משה ואהרון, אחד אחד היו עוברים ומתברכים ממשה ואהרון.
הספירה הזאת כל כך חשובה, עד כדי כך, שחז"ל דורשים במדרש רבה, בתחילת ויקרא – אומרים חז"ל, עשר שמות היו לו למשה.
בין השמות שמונים חז"ל למשה, מובא השם שְׁמַעְיָה.
אומר הפסוק בדברי הימים(דברי הימים א' כד, ו)  –... שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר...
אומר המדרש(ויקרא רבה ג)– שמעיה בן נתנאל הסופר, זה משה רבינו -  שֶׁשָּׁמַע יָהּ תְּפִלָּתוֹ. בֶּן נְתַנְאֵל וגו' בֵּן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ תּוֹרָה מִיַּד לְיַד. הַסּוֹפֵר, שֶׁהָיָה סוֹפְרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל...
מה זאת הספירה הזאת, שתופסת כזה מקום, שהקב"ה אומר למשה רבינו לספור אותם, לכתוב אותם בשמות, מה מונח כאן בענין הזה?
כדי להבין מה מונח כאן, אני רוצה להציג עוד שתי שאלות:
ישנו מדרש שמופיע כאן, בתחילת במדבר(מדרש רבה, פרשה ב', אות ג) - דָּבָר אַחֵר, הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַר סִינַי יָרְדוּ עִמּוֹ כ"ב רְבָבוֹת שֶׁל מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר(תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן...
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן זה הר סיני. הר סיני נחשב בֵּית הַיָּיִן. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה זה הדגלים.
יש מחלוקת במדרשים, אם ירדו 22 אלף מלאכים, או 220 אלף מלאכים, שנאמר(תהלים סח, יח) רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן
רִבֹּתַיִם זה שני אלפים. אַלְפֵי זה אלפיים, מכאן משמע, שהקב"ה ירד עם המרכבה שלו, עם 22 אלף מלאכים, לכן שבט לוי היו 22 אלף, כנגד מחנה שכינה כמו שמבאר הכלי יקר בהרחבה.
שהמלאכים ירדו, כל מלאך החזיק ביד דגל. עם ישראל רואה את המלאכים יורדים עם דגל ומבקשים מהקב"ה בקשה- נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל - ריבונו של עולם, גם אנחנו רוצים דגלים.
אמר הקב"ה – אתם רוצים דגלים, תקבלו דגלים. ראו את  הבקשה כמאושרת, שנאמר(תהלים כ, ו) יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.
הקב"ה קיבל את המשאלה וכל יהודי קיבל דגל. כל מי שקורא את  זה, שואל את עצמו שאלה – מה זה הדגל הזה?
כל אחד מבין, שזה לא חתיכת מקל עם בד, שכל אחד צובע את זה בצבע אחר ויש לו דגל, לא לזה הכוונה.
אם מלאכים יורדים עם דגלים, זה איזה מימד רוחני, שעם ישראל רואה בצורה מוחשית, ומבקש מהקב"ה – ריבונו של עולם, גם אנחנו רוצים דגלים.
אף אחד לא ביקש מהקב"ה להיות מלאך - ''גם אנחנו רוצים להיות מלאכים'', לא!
הם יודעים שמלאכים הם לא יכולים להיות, אבל דגל הם רוצים, מה זה דגל, מה מונח בזה?
אותה שאלה תמצאו גם במדרש שמופיע אחרי זה.
לאחר מעמד סיני, באים אומות העולם לעם ישראל ואומרים להם – בואו אלינו, ניתן לכם שלטון, ניתן לכם אגמונים וכו'. הלשון של חז"ל מופיע גם בשיר השירים - שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ – אומרים ישראל לאומות העולם – ''תגידו, אתם יכולים לתת לנו דגלים?''
אמרו להם – דגלים אנחנו לא יכולים לתת.
אם דגלים אתם לא יכולים לתת, אז אין מה לעשות שֶׁמָּא(שיר השירים ז, א) כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם
אם אתם יכולים לתת לנו מחֹלת המחנים, מלשון מחול, שעם ישראל חנה מסביב למשכן בצורה של עיגול, וכל מחנה היה לו דגל, אם אתם לא יכולים לתת, אין לנו מה להתקרב!
עד כדי כך חשוב דגלים, שחז"ל אומרים במדרש – חיבה יתרה חיבב הקב"ה ישראל, שעשען דגלים כמלאכי השרת.
כזו חיבה מיוחדת הקב"ה מחבב את עם ישראל, נתן להם דגלים כמו מלאכי השרת, מה זה הדגלים האלה?
בני עדות אשכנז, שרים שיר בליל שבת, שנקרא כל מקדש שביעי כראוי לו, אני חושב שבני עדות המזרח לא שרים את זה –
כל שמקדש שביעי כראוי לו
כל שומר שבת כדת מחללו
שכרו הרבה מאוד עפ"י פעלו
איש על מחנהו ואיש על דגלו
אנחנו משתבחים בזה, שכל אחד יש לו מחנה ויש לו דגל. מה השמחה הגדולה? אז יש לכל אחד מחנה ודגל, מה קרה?
כל אחד מבין, שהדגל הזה מדבר על משהו הרבה יותר עמוק, ממה שאנחנו חושבים, ואנחנו רוצים להגיע לעיקרם של דברים:
הקב"ה מצוה את משה רבינו למנות את בני ישראל, והוא משנה ממה שנאמר שפרשת כי-תשא.
כאן צריכים למנות אותם, במספר שמות - כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.
חוץ מהמספר, רוצה הקב"ה גם שמות. מה זה מספר ומה זה שמות?
את המספר שמות, מצאנו פעם ראשונה בכוכבים. אנחנו אומרים את זה בכל בוקר –(תהלים קמז, ד) מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא.
יש מיליארדי כוכבים, אבל לכל כוכב יש שם. אומר את זה הנביא ישעיהו(מ, כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא...  
הוא מוציא אותם במספר, ולכולם יש שם. מה זה השם?
הטו"ר בסימן תכ"ח כותב, שצריכים לקרוא את פרשת במדבר, לפני חג השבועות, כי שם מופיע הענין במספר – ''מנו ועצרו''.
הענין של המספר, והשם שמופיע בפרשה הזאת, חשוב מאוד לפני מעמד קבלת התורה. אנחנו רוצים להבין מה מונח כאן, נתחיל בע"ה ונראה בתוך שעה מה כתוב כאן:
כל יהודי מקדש בשבת על גביע. מי שאין לו גביע מכסף, אז הוא משתמש בגביע מזכוכית. אף אחד לא עושה קידוש על כוס פלסטיק.
למה עושים קידוש דוקא על גביע?
השפת אמת(פרשת במדבר שנת תרל"ד) כותב – עָם ישראל מורכב מ -3, 12, 70, 60 ריבו ואין מספר.
בואו ננסה להבין למה הוא התכוון:
הבנין של עָם ישראל מורכב מ – 3,12,70,600,000 ואין מספר – זה ההפטרה בפרשת השבוע(הושע ב, א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר... זה המספרים של עָם ישראל.
אנחנו מתחילים בשלושת האבות, עוברים לשנים-עשר שבטים, עוברים לשבעים נפש, משם לשישים ריבו ומשם לאין מספר
יוסף הצדיק, כאשר האחים מגיעים למצרים, הוא מארח אותם בבית, הוא שם את הגביע ליד האוזן. הפעם ראשונה שיש גביע בתורה זה שם.
הוא שם את הגביע ליד האוזן, ואומר – רגע אני שומע כאן כל מיני דברים.. מי זה ראובן פה? מי זה שמעון?
למה הוא לקח דוקא גביע?
אחרי שיוסף מחליט לשלוח את האחים חזרה, הוא אומר למנשה, לקחת את הגביע ולשים את הגביע באמתחת בנימין. הכל עם גביע!
מה יש בגביע הזה??
הגביע מורכב מ – 3, 12, 70:
ג = 3
יב = 12
ע = 70
ג, יב, ע – זה היסוד הראשון של עם ישראל = שלושת האבות, שנים-עשר השבטים ושבעים נפש ירדו אבותינו ממצרים, וכנגדם שבעים זקנים.
אם אנחנו רוצים לרדת יותר עמוק, תפתחו בפרשת בשלח, ובע"ה בסוף חומש במדבר, בפרשת מסעי, עם ישראל הולך לארבעים ושתים מסעות, הוא מגיע למקום שנקרא אלימה, ובאילמה, אומרת התורה, ישנם שתים עשרה מעינות מים ושבעים תמרים.
פעמיים התורה מדגישה, שיש באלימה שתים עשרה מעינות מים ושבעים תמרים.
שואל הרמב"ן(פרשת בשלח) – למה התורה מדגישה פעמיים, שבאלימה היו שתים עשרה מעינות מים ושבעים תמרים, מה  היה שם מיוחד כל-כך?
כותב השפתי חכמים – אין חדש תחת השמש. אם כתוב כך, שבאלימה היו שתים עשרה מעינות מים ושבעים תמרים, פירוש הדבר, שהקב"ה, בראשית הבריאה, שם באלימה שתים עשרה מעינות מים ושבעים תמרים.
רש"י אומר – כנגד שתים עשר שבטים ושבעים זקנים. 
זאת אומרת, לבנין של עם ישראל, בדרך החוצה ממצרים, בדרכם לארץ ישראל, עוברים דרך המספר שתים-עשרה ושבעים, שזה שתים עשר שבטים ושבעים נפש, שירדו אבותינו מצרימה.
עָם ישראל מתחיל במהותו ב – ג של גביע, ב-יב של גביע וב- ע של גביע, זה הגביע.
ברגע שרוצים  האחים להוציא את יוסף, ממנין השבטים, יוסף משתמש בגביע, כדי להוכיח אותם – אתם רוצים להוציא אותי מהחיבור של הגביע.
אם אלה פני הדברים, הולכים למספר הבא:
המספר הבא הוא שישים ריבו. במספר הזה, יצאו ישראל ממצרים.
שישים ריבו גברים, מגיל עשרים עד גיל שישים.
החפץ חיים עושה חשבון, שזה חמישה מיליון אנשים.
שישים ריבו גברים, זה המספר הבא.
המספר הזה, אומר המדרש(פרשת ויצא), שאם היה במעמד הר סיני 599,999 התורה לא היתה ניתנת, לא היה מעמד הר סיני.
אומר המדרש(בראשית רבה, ויצא, פרשה ע') - רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שְׁמוּאֵל שֶׁאִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרִים עוֹד אֶחָד לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה – עם ישראל בקבלת התורה, חייב להיות 600,000 מינימום. מכאן ואילך הם יכולים להגיע לאין מספר, אבל שורשי הנשמות 600,000.
הנשמות האלה נמצאות במילה הראשונה בתורה – בראשית = יש שישים ריבו אותיות בתורה.
בתורה יש שישים ריבו אותיות, אף עפ"י שכיום, בעידן המחשבים, אפשר מיד לדעת שאין 600 אלף אותיות, ואפילו לפני עידן המחשבים, כתב הרמ"ע מפאנו, שאין בתורה 600 אלף אותיות.
רק הוא כותב, שכל אות צריכה לבן מסביבה. שמתכוונים 600 אלף, מתכוונים ללבן שמסביב לשחור, למה?
שיש לך שתי אותיות מחוברות אחת לשניה, אז ספר התורה פסול, כי צריך לבן מקיף, אז הגביל שמקיף הוא חלק מהאות. הלבן ביחד עם השחור, כותב הרמ"ע מפאנו  נותנים את התמונה המלאה.
ישנה גמרא(מסכת שבת ק"ה) שאומרת – יהודי שנמצא בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע בבגדו.
למה צריכים לקרוע?
אומרת הגמרא – כדין ספר תורה שנשרף. ספר תורה שנשרף, צריכים לקרוע, נשמה שיוצאת גם צריכים לקרוע.
מה הקשר בין נשמה שיוצאת לספר תורה שנשרף?
פירוש הדבר – שכל נשמה שיוצאת, כמוה כספר תורה שנשרף, כיון שכל יהודי הוא כאות בספר תורה.
אם אלה פני הדברים, אנחנו רוצים להציב את היסוד הראשון:
עם ישראל ג-יב-ע - שישים ריבו ואין מספר. האין מספר, יונק משישים ריבו. מכאן ואילך, אין מספר, יכל להיות מיליארדים, אבל שורשי הנשמות, כותב האר"י, הם בדיוק 600 אלף.
אם ככה, נציב עכשיו יסוד:
במספר אין הבדל, איזה נשמה של יהודי יוצאת. זאת אומרת, שכתוב לקרוע על נשמה של יהודי שיוצאת, לא כתוב שהיהודי הזה צריך להיות ראש ישיבה, לא כתוב שהנשמה הזאת צריכה להיות של דיין. זה יכל להיות הנשמה של היהודי הכי פשוט בארץ ישראל. יוצאת הנשמה שלו, כדין ספר תורה שנשרף.
במנין של שישים ריבו חסר אחד, אין קבלת התורה. מיהו האחד?
אפילו דתן ואבירם.
אם דתן  ואבירם היו אומרים – רגע, היום לא מתאים לי קבלת התורה, אנחנו יוצאים לחופש, נחזור שבוע הבא.
אין 600 אלף איש, אומר המדרש, אין מתן תורה!
לכן למתן תורה, צריכים 600 אלף איש. למאי נפקא מינא?
למנין לא משנה, מי מצטרף למנין. במניינים לכולם יש זכות שוה להיות בשישים ריבו, הווי אומר, אומרת המשנה(ירושלמי מסכת תרומות, פרק ח, הלכה ד') – מה קורה כשגויים באים, לחדר שנמצאים בו נשים, ואומרים תנו לנו אישה אחת, וכולכם תנצלו, ואם לא, אנחנו הורגים את כולם?
מוסיף הירושלמי עליו – באים הגויים ואומרים, תנו לנו יהודי אחד מבית הכנסת, וכולם ינצלו, אם לא, הורגים את כולם. מה ההלכה?
הורגים את כולם.
רבותי, זה הגיוני!?
יושבים בבית הכנסת שבעים ראשי הסנהדרין. יש שם יהודי אחד בן 119 ואחד-עשרה חודשים ועשרים יום. הוא לא יודע מה הולך איתו. הביאו לו עגלה והוא יושב שם.
מבקשים הגויים – תנו לנו ראש אחד, כדי להוכיח למלך שהרגנו מישהו!
שבעים סנהדרין, כולם מלאים בתורה, אומר הגוי – תן לי אחד!
תיתן לו את העגלה! תתרום לו! בן 119, מה נשאר לו?!
בשום פנים ואופן לא, אומר הירושלמי. למה?
כי כל יהודי שווה אותו  דבר אצל הקב"ה. לא משנה אם הוא סנהדרין, או יהודי פשוט. במספר כולם שווים, בפני הבורא.
יש לך בית כנסת, יושבים שם תשעה גאוני עולם, נגיד תשעה דוגמת משה רבינו, דוגמת תשעה אהרון הכהן, תשעה דוגמת יהושע בן-נון, יושבים תשעה צדיקים בחדר, יכולים להגיד קדיש? יכולים לקרוא בתורה? יכולים להגיד קדושה?
לא!!! צריכים עשרה.
ממול, יש בית כנסת עם עשרה עגלונים, הם יכולים לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, כשם שמקדשים את שמו, בשמי מרום.
בבית כנסת ליד, ישנם תשעה גאוני עולם, שהם רק תשעה, יוסיפו לתשעה גאונים עגלון אחד, ויש קדושה, כי למספר כולם שווים!
שמגיעים למספר של שישים ריבו, כל נשמה היא אותה נשמה. איפה מתחילה אותה חלוקה?
החלוקה מתחילה בשמות.
אומר הקב"ה למשה רבינו – תמנה את עם ישראל במספר שמות. יש כאן גם מספר וגם שמות. מה זה שמות?
כדי להבין מה זה שמות, אני רוצה להסביר מה ראו בני ישראל:
כשהמלאכים ירדו, כל מלאך החזיק דגל. כולם מבינים שהדגל הוא לא חתיכת סמרטוט עם מקל, המלאכים לא יורדים עם מקלות עם בדים, המלאכים ירדו עם תפקידים.
כל מלאך ירד עם תפקיד, כל מלאך ירד עם משרה. מיכאל יודע שהוא עף במכה אחת, הזכרנו את זה בשבוע שעבר. לעומת זאת גבריאל, יש לו שני מעופים, אליהו בארבע, השטן בשמונה.
אליהו לא מקנא במיכאל, גבריאל לא מקנא במיכאל – כולם אותו דבר.
כותב הרמח"ל במסילת ישרים, פרק יא -  מה שיהיה לעתיד לבוא וסרה קללת אפרים וצוררי יהודה יכרתו, הוא השלום והשלווה אשר למלאכי השרת, אשר כולם שמחים בעבודתם, איש איש על מקומו, אין אחד מקנא בחברו, כי כולם יודעים מה האמת לאמיתו, ועליזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם.  
למה מלאך שמח ולא מקנא? כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים וכולם נותנים באהבה רשות זה לזה, למה? למה אחד לא יעקוף אחד את השני?
כי זה לא התפקיד שלו, כל אחד יודע את תפקידו, כל אחד יודע למה הקב"ה מיעד אותו.
אם אלה פני הדברים, אין מלאך שמקנא בחברו, אין קנאה בניהם.
כל מלאך יורד עם דגל. דגל זה לא בגד עם מקל. דגל פירוש הדבר – תפקיד! כל מלאך יודע את תפקידו – רפאל תפקידו לרפאות, מיכאל תפקידו לבשר טובות, גבריאל זה מידת הדין.
יעקב אבינו שואל את שרו של עשו – מה שמך?
ענה לו – לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי? השם משתנה בהתאם לתפקיד.
מלאך אחד, אומרת הגמרא בחולין, מברך את הקב"ה פעם בשבוע, אחד פעם בחודש, אחד פעם בשנה, אחד פעם בשבעה, אחד פעם ביובל ואחד פעם בחיים.
אותו שרו של עשו, אומר - תשחרר אותי, כי היום הגיע זמני לומר שירה. הוא ממתין כבר שנים לומר שירה.
רבותי, אם אלה פני הדברים, נוכל עכשיו להבין, מה עם ישראל רוצה:
עם ישראל רוצה נְרַנְנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל – ריבונו של עולם, אנחנו חונים מסביב למשכן. זה בצד צפון, זה בצד דרום, זה מזרח, זה מערב. אין בניהם מחלוקת, יעקב אבינו כבר קבע איפה כל אחד עומד.
אמר להם – רבותי, ככה אתם נושאים את מיטתי. כמו שאתם לוקחים את המיטה שלי, ככה אתם תחנו מסביב למשכן.
אבל ריבונו של עולם, אנחנו רוצים לדעת מה התפקיד שלנו. תגיד לנו מה התפקיד, מה ייעודנו בעולם הזה!
זה מה שביקשו ישראל, תנו לנו דגלים.  
אמר הקב"ה – אהה, אתם רוצים נְרַנְנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל? יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ – אני אתן לך בדיוק את מה שאתה צריך, כל אחד יקבל את הדגל שלו, כל אחד יקבל בדיוק את התפקיד שלו.
לכן זה נקרא בשם חומש הפיקודים. פיקודים, פירוש הדבר תפקידים.
מאיפה אנחנו יודעים?
אנחנו אומרים במגילת אסתר(ב, ג)  וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים... ככה אנחנו אומרים במגילת אסתר.
אומר יוסף לפרעה-  ותחמש את הארץ בפקידים. פקידים, פירוש הדבר תפקידים.
חומש הפיקודים, זה לא רק חומש של פיקודים, זה חומש של תפקידים, לתת לכל יהודי את התפקיד שלו.
אומרים חז"ל(גמרא חולין צב, א) – נמשלו כנסת ישראל לגפן  - אמר רבי שמעון בן לקיש אומה זו כגפן נמשלה זמורות שבה אלו בעלי בתים  אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים עלין שבה אלו עמי הארץ קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמים איתכליא על עליא דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא...
כל אחד צריך לדעת את תפקידו בעולם הזה.
אם אלו הדברים, אנחנו רוצים בע"ה עכשיו, להגיע ליסוד הגדול, של המנין בחומש הזה, שהקב"ה מצוה את משה רבינו, למנות את בני ישראל, אבל למנות אותם בצורה מיוחדת. כל אחד עובר ליד משה רבינו ומתברך. למה?
אומר משה רבינו לכל אחד, במספר שמות. כל יהודי מקבל את התפקיד שלו. מתברכים ממשה רבינו ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים.
רבותי, בשבת הבאה בע"ה, נקרא בתורה פרשת נשֹא.
תשעים פסוקים כמעט, מקדישה התורה לקרבנות הנשיאים, כל נשיא מקבל שישה פסוקים - וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה... וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה...
 כל אחד הביא אותם קרבנות, והתורה כותבת לכל אחד שישה פסוקים, שבעים ושתים פסוקים.
שואל הרמב"ן – בשביל מה?  את כל הלכות שחיטה, לומדים ממילה אחת בתורה וזבחתָ, אז אי אפשר לכתוב – הקריבו שנים-עשר הנשיאים את הקרבנות וכל אחד הביא קרבן כזה וכזה, סכ"ה ככה וככה... בשביל מה כל אחד?
אומר הרמב"ן – כולם הביאו אותם קרבנות, אבל כל אחד, בשעה שהקריב את הקרבן, היה לו מחשבה אחרת.
זה חשב דבר אחד, זה חשב דבר שני.
תיפתחו מדרש רבה – כל אחד חשב על משהו אחר. פלא מופלא.
ראיתי במדרש – למה נחשון בן עמינדב הקריב קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ?  כנגד אדם הראשון שהיה  בתענית מאה שלושים שנה.
רבותי, שנים-עשר נשיאים, כולם אותם קרבנות, כל אחד מחשבה אחרת.
אומרים חז"ל  - כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין מחשבותיהם מאוחדות. לכל יהודי יש מחשבה אחרת בתפילה, יכולים להתפלל מעריב מאה איש, כל אחד חושב מחשבה אחרת בתפילה. כל אחד מבקר בבנק אחר בתפילה, כל אחד מבקר בארץ אחרת בתפילה. לא לכל אחד יש את אותו סניף, אחד נימצא בדיסקונט השני במזרחי J
להבדיל אלף אלף הבדלות – קרבנות הנשיאים – אין שנים אותו דבר, כל אחד והמחשבה שלו.
רבותי, אמר לי מדען אחד, שעושים עכשיו מחשב ביומטרי, כל אחד שירצה לצאת מן הארץ עכשיו, שׂם את האצבע שלו ויופיע לו כמה הוא חייב, איזה קנסות, איזה עיקולים, הכל ברגע אחד.
אומרים חז"ל – כל כוונה של יהודי, אם היו שניים אותו דבר, הם לא היו פה. הקב"ה שם פה את כל האנשים, לכל אחד יש את התפקיד שלו.
אם אלה פני הדברים, אנחנו רוצים עכשיו בע"ה, להתחיל לפתוח נושא, ובזה הגענו אל המטרה של חג השבועות:
ישנה גמרא(מסכת ברכות י"ז, א) שאומרתכי הוו מפטרי רבנן מבי ר' אמי ואמרי לה מבי ר' חנינא אמרי ליה הכי עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא...
איזה ברכה יפה – שתראה את העולם שלך בחיים שלך. מה הכוונה?
כדי להבין מה מונח כאן, נראה גמרא נפלאה, פלא מופלא!
הגמרא(מסכת פסחים נ) מספרת, שר' יוסף, בנו של ר' יהושע בן לוי, קיבל דום-לב, היה במוות קליני שכב על הרצפה. או, ברוך השם אחרי ארבעים דקות הלב חוזר לעבוד, ור' יוסף חוזר לחיים.
פוגש אותו אבא שלו, ר' יהושע בן-לוי ואומר לו – בני חביבי, איפה היית בארבעים דקות האלה, שלא היית בהכרה, מה ראית?
אמר לו – אבא! לא להאמין מה שהולך שם! ראיתי עליונים למטה, ותחתונים למעלה!
מה קרה?

הכרתי יהודי צדיק, פאות, חליפה, כל מי שהיה עובר ברחוב היה מנשק את ידו. הייתי בטוח, אני בא למעלה, הוא יושב שורה ראשונה בגן עדן, מקסימום שניה, מקסימום שלישית!
אני מגיע למעלה, אני רואה אותו שורה שישים! אני יורד למטה, להסתכל מי נמצא בשורה השניה, אתה יודע את מי אני רואה?!
את מי?
את דוד הסנדלר, מרחוב אלחריזי! לא זיהיתי אותו, כי הוא תמיד היה עם מסמרים בפה. לא יאומן! חזרתי מזועזע!
אמר לו ר' יהושע בן לוי – עולם ברור ראית! ככה זה, מה שראית, ככה זה במציאות – מה שראית כאן למטה, הם עליונים, שם למעלה הם תחתונים. ומה שנראה לך כאן בעולם הזה, תחתונים, שם הם למעלה.
 
רבותי, אני רוצה להסביר יסוד, והאמת היא, שזוהי שאלה של ר' ישראל סלנטר,  והשאלה הזאת, תמצאו אותה במבי"ט, בהקדמה לספרו בית אלקים:
אני לא מבין את ר' יוסף, הוא חזר מלמעלה ואומר – אני לא מבין מה הולך שם, הייתי בטוח רבנים שורה ראשונה סנדלרים שורה אחרונה, אני מגיע אני רואה ההיפך סנדלרים שורה ראשונה, רבנים שורה אחרונה, מה הולך שם?
אני לא מבין, מה ר' יוסף לא ידע שיש מתחזים, מה הוא לא מבין? מה הוא חשב, שכל מה שנראה בעולם הזה זוהר, הוא באמת זוהר?
חז"ל אומרים – אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב.
מישהו יודע מה אדם  עושה בתוך קורות ביתו?
חז"ל אומרים – קורות ביתו של אדם, מעידים עליו אחרי מאה ועשרים שנה. לוקחים את המשקוף והדלת ואומרים להם, בואו ותעידו מה הוא עשה בחדר, כשהוא היה לבד.
בחוץ – רבן גדול. בפנים – אף אחד לא יודע! חוץ מהקב"ה והיצר הרע ואשתו, אף אחד לא יודע מה נעשה בחדרי חדרים!
אז מה אתה מתלהם? בטח שהוא נמצא למעלה, הקב"ה יודע הכל!
חז"ל מביאים,במסכת נדרים – עשו רוצה כניסה לגן-עדן, והקב"ה בא תופס אותו וזורק אותו, שנאמר(עובדיה א, ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה' – למה הוא חושב שמגיע לו גן עדן?
כיבוד הורים. אין כמו עשו בכיבוד הורים, אומר המדרש.

אמר רבן שמעון בן גמליאל – אני הייתי יוצא מן הכלל בכיבוד הורים, אבל לא הגעתי לדרגתו של עשו. כשאני בא לטפל באבא שלי, אני לא מחליף בגדים, אבל עשו, ברגע שהוא בא לטפל באבא שלו, היה לובש בגדי מלכות.
אמרו לו – עשו, מה זה משנה, אבא שלך עיור, הוא גם ככה לא רואה מה אתה לובש, תשים טרנינג.
ראית פעם בעל תוקע עם טרנינג? ראית חזן עם טרנינג? כן בכלא מעשיהו J אבל כאן בבית הכנסת, אני הולך לכבד את אבא שלי, אני יבוא עם טרנינג?!  אף פעם לא!
אין כמו עשו בכיבוד הורים. אני רוצה להיכנס לגן עדן הוא אמר.
תופס אותו הקב"ה, וגורר אותו משם, למה?
אמר לו הקב"ה – אני יודע מי אתה! את כולם הצלחת לשקר, אותי לא!
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי – אף אחד לא ידע מה בלבו!
אמר הקב"ה – אמר עשו בלבו – אני לא הולך להיות כמו קין. קין הרג את הבל, חשב שהוא יתפטר מהבעיה – אמר לעצמו הנה הרגתי את אח שלי, עכשיו אני בעל-הבית יחיד.
אחרי מאה שלושים שנה, שאדם הראשון היה בתענית, חזר ולקח את חוה ונולד לו שת.
מאה שלושים שנה ישב קין רגוע, עכשיו נולד לו אח – שת, כל הסיפור מחדש.

אמר עשו - אני לא הולך לעבור את אותה חוויה, אני הולך להרוג את אח שלי, ואחרי זה את אבא שלי.
עשו"הצדיק" הזה, שלכולם מראה כמה הוא אוהב את אבא שלו, אבל הקב"ה יודע מה מונח אצלו בלב.
אז אתה מתפלא שכאן בעולם, אתה רואה אנשים שנראים לך צדיקים, ושם בשמים הם למטה?
כי הקב"ה יודע מה שבלבו של האדם. הקב"ה יודע מה עשו אומר בלבו, אף אחד לא יודע!
רבותי, אני רוצה להקריא לפניכם מה שמופיע בספר סדר הדורות:
בסדר הדורות יש סיפור על אדם שנקרא ר' יהושע בן אלם. אני חושב שהשם שלו לא מופיע בבבלי, אני חושב שהוא מופיע רק בירושלמי.
כותב כאן סדר הדורות(ח"ג, אות י')מעשה בר' יהושע בן אלם שהגידו לו בחלום"שמח בלבך שאתה וננס הקצב מושבך ומושבו בגן עדן וחלקו כחלקך שווין כאחד".
כשנתעורר ר' יהושע משנתו רצה לדעת פשר החלום, הלך ר' יהושע בעצמו אצל ננס הקצב.
הקצב בראותו את ר' יהושע נפל על פניו ואמר לו, רבי מה היום מיומיים שעטרת ישראל בא לפני עבדו? אמר לו ר' יהושע דבר לי לדבר עמך, אמר לו דבר, אמר לו מה מעשיך ומה מלאכתך?
אמר לו קצב אני ויש לי אב ואם זקנים חולים
ובכל יום ויום אני מעמידם מלבישם ומאכילם בידי. מיד עמד ר' יהושע ונשקו ואמר לו
בני אשריך ואשרי גורלך, מה טוב ומה נעים שזכיתי להיות חברך בגן עדן.
רבותי, ראיתם מה כתוב פה? לא מבין מה הולך פה.
אתה שם במשוואה אדם שמטפל בזוג הורים קשישים, מול אדם עם שמונים תלמידים שלא הסיח דעתו מהשכינה, זה אותו דבר??!
ר' יהושע בן אלם לא חשב בהתחלה, שיכל להיות שיש לו מצוה, שבגלל זה הוא יושב בגן-עדן??
בהתחלה הוא אומר – איך יכל להיות ששמים אותו לידי, אבל שהוא שומע שהוא רוחץ את ההורים הזקנים שלו, הוא אומר – אהה אשרי ואשרי חלקי.
רבותי, אני רוצה ללכת לעוד שני שלבים:
הגמרא במסכת ברכות מספרת, שכאשר התלמידי חכמים היו נפרדים אחד מהשני, היה אומר אחד לשני – עולמך תראה בחייך.
מה זה עולמך תראה בחייך? מה פירוש הדבר?
יש פסוק בספר קהלת, אומר אותו שלמה המלך, החכם מכל אדם –(יב, ה) גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים
פירוש הדבר – לכל אדם, יש עולם משלו.
מצאנו את זה בפרשת אמור, כאשר המקלל גידף, כתוב שם – ''...ויצא..''
אומר רש"י – מעולמו יצא.
כותב הרמח"ל בפתח ספרו מסילת ישרים - יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, שיברר ויתאמת אצל האדם, מה חובתו בעולמו.
כותב לנו הגאון מוילנה, שאין ברמח"ל מילה אחת מיותרת.
היה צריך לומר – שתתברר ותתאמת אצל האדם, מה חובתו בעולם ולא בעולמו!
כותב לנו הרמח"ל – דע לך, שלכל יהודי יש עולם. בעולם הזה,אתה צריך לדעת מה תפקידך!
מה התפקיד שלנו בעולם, על זה אני רוצה לדבר:
ישנה גמרא מפורסמת מאוד(תענית כ"ה), מספרת הגמרא על ר' אליעזר בן-פדת, מגדולי האמוראים, הוא היה עני מרוד! אנחנו לא מכירים היום תופעות כאלה.
ר' אליעזר בן פדת חלה. בא הרופא, ואמר לו שהרפואה שלו, היא הקזת דם, זה היה בזמנם אחד הטכניקות של הרפואה.
בא המומחה להקזת דם, והוציא ממנו ליטר דם, וכידוע לכולם, אחרי הקזת דם, צריכים לאכל משהו, כדי להחזיר את הגוף לקדמותו.
ר' אליעזר בן-פדת צריך לטעום משהו, מה יש לו לטעום? יש לו בסלסלת הירקות שום.
שום, כידוע לכולם, יש לו פלוס גדול מאוד, הוא מוריד לחץ דם.
טוב, אכל את השום, ברוך ה' הכל בסדר, לא רק שלא עלה הלחץ דם, נפל כל הלחץ דם, ר' אליעזר בן-פדת על הרצפה.
תלמידי החכמים רואים שר' אליעזר בן-פדת, לא בא כבר כמה ימים לבית המדרש, הלכו לבקר אותו, ומצאו אותו מוטל על הרצפה.
מנסים להעיר אותו, פתאום הוא מחייך ושוב עוצם את עיניו. שוב מנסים, ופתאום הוא בוכה, ושוב עוצם עיניו ואז מתעורר בפתאומיות.
שאלו אותו תלמידיו למה חייכת ובכית, מה קרה רבינו!?
אמר להם – זכיתי לביקור של השכינה, הקב"ה בא לבקר אותי! איך שראיתי אותו חייכתי.
שאלתי אותו – ריבונו של עולם, אולי אתה יכל לתת לי כמה לירות?! המצב שלי על הפנים!
אמר לי הקב"ה – אליעזר בן-פדת, אם אתה רוצה להיות במזל של עשירות, אני צריך להחזיר את כל העולם לתוהו ובוהו, ואז אולי, תיוולד במזל של עשירות.
אמר לו – כל הבלאגן לחזור למצב של ששת ימי בראשית, ואז רק אולי?!  תגיד לי, עברתי את רוב החיים, או שרוב החיים עוד לפני?
אמר לו הקב"ה – כבר עברת את הרוב.
אמר לתלמידיו – ואז פרצתי בבכי. זהו, אני יותר קרוב לשם, מאשר פה, לכן בכיתי.
אני רוצה לשאול אתכם – כדי לתת לר' אליעזר בן-פדת קצת כסף, צריכים להחזיר את העולם לתוהו-ובוהו?
יש בעיה, ילך כאן לדוכן לוטו, ימלא טופס בחמש שקל, יוכל לזכות בפרס השני בכמה מאות אלפים, שיאפשר לו לגמור את החודשים הקרובים.
בשביל מה להחזיר את העולם לתוהו-ובוהו?!
בשביל להבין מה מונח כאן, אני רוצה להביא עוד מדרש, ובזה נסיים בע"ה:
המדרש מופיע בסוף פרשת פקודי.
מספר המדרש, שר' שמעון בן-חלפתא,גם הוא היה עני מרוד. יום שישי אחרי צהריים, הוא חוזר הביתה ושואל את אשתו – מה יש לאכל?
אמרה לו אשתו – ברוך ה' אין כלום. אין דגים, אין בשר, אין יין, כלום!
שמע את זה ר' שמעון בן-חלפתא, הלך ליער – ריבונו של עולם, אני צריך אוכל!!!
הקב"ה שלח לו אבן טובה.
הלך לחלפן הקרוב והראה לו את האבן.
אמר לו החלפן – ר' שמעון! אתה מסודר לכל החיים!
אמר לו ר' שמעון – עזוב כל החיים עכשיו, תן לי מאה שקל, את השאר תשים בכספת ונדבר יום ראשון.|
לקח את המאה שקל, והלך לקנות את כל צרכי השבת. הגיע הביתה – אשתי! יש שבת, שימי פלטה הכל מוכן!
מאיפה זה? שאלה. תזרמי.. מה את שואלת שאלות?!
אני לא אוכלת מזה, עד שלא תגיד לי מאיפה זה!
אני יגיד לך את האמת... הלכתי ליער ופניתי להקב"ה, והוא נתן לי אבן טובה...
מה?! אבן טובה?! מזה קנית!? אני לא אוכל מזה, עד שלא תבטיח לי, שמוצאי שבת או יום ראשון, אתה מחזיר בחזרה את האבן!
למה להחזיר?! הרי קיבלנו את זה מתנה מהשמיים!
אמרה לו אשתו – לא רוצה ליהנות מהשכר של העולם הבא. קיבלת אבן?! פירוש הדבר, שיחסר לך מהשכר בעולם הבא, לא רוצה!
טוב, מבטיח לך שאחזיר את זה!
טוב, כל שבת, יש לה גם מוצאי שבת, מה עושים? הלך ר' שמעון עם האבן לרבו, ר' יהודה הנשיא – רבי, תושיע אותי!
מה קרה?!
הוא מספר לו את כל הסיפור.
תגיד, ולמה היא לא רוצה לקחת?
אמר לו – היא לא רוצה שיחסר לה מהעולם הבא משהו.
אמר לו – תגיד לה בשמי, שלא יחסר לה שום דבר בעולם הבא. אם משהו יהיה חסר, שתבוא אצלי, אני נותן לה!
חזר הביתה ר' שמעון, שש ושמח – אשתי, הסירי דאגה מלבך! יש לי אישור מרבי שלא יחסר לך כלום! מה שיחסר לך, רבי משלם!

לוקחת האישה את בעלה, והולכים לרבינו הקדוש.
רבינו, אתה הבטחת לבעלי שאם יחסר לנו משהו בעולם הבא, אתה תיתן לנו?
אמר לה – כן!
אמרה לו – רבי, כתוב כִּי הוֹלֵךְ הָאָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ, כתוב וכי הולך האדם לבית עולמים? עולמו כתיב.  לכל אדם יש עולם משלו, אתה לא תוכל לתת לנו שום דבר בעולם הבא, אתה עם העולם שלך, ואני עם העולם שלי, לא תוכל לתת!
אומר רבי לר' שמעון – לך והחזר את האבן.
מה קרה? מה רצתה אשתו של ר' שמעון בן-חלפתא מרבינו הקדוש?
התשובה פשוטה, אני רוצה לסכם את הדברים:
הקב"ה מוריד נשמות לעולם הזה, אנחנו נמצאים כאן, כל אחד מתי שהוא נולד עד כמה שנקצב לו.
בווידוי של יום כיפור, אנחנו אומרים – אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי.
מה הכוונה כאן?
ריבונו של עולם, תמיד אני חושב לעצמי, אם היית לוקח את הנשמה שלי, ושם אותה בתקופה של הריטב"א, אתה יודע לאיזה מעלות רוחניות הייתי מתעלה?? הייתי מרגיש הרבה יותר דבקות!
אני לא כדאי להיווצר בתקופה הזאת, למה?
כי החלטתָ שאני צריך להיווצר עכשיו! למה? כי זו התקופה שמתאימה לנשמה שלי. זה שורש הנשמה שלי, זו התקופה!
לקח הקב"ה כל נשמה, והוריד אותה אצל כל אחד במקום אחר.
אחד אבא שלו עשיר מופלג, לא חסר לו כלום. אחד נולד בבית של תלמידי חכמים, אחד  טיפש שנולד בבית של טיפשים וכו'.
כל אחד מקבל תפקיד, והקב"ה שם לכל אחד את התיק שלו, במצב שלו – אחד נולד צולע, אחד סתום, אחד חירש ואחד עיוור, והקב"ה אומר לו – סע לשלום, יש לך תשעים שנה בעולם הזה, במקום שנולדת, עם הכוחות שלך עם היכולות שלך, אף אחד אחר לא יכל לעשות את התפקיד הזה!
נגמרים 120 שנה, מגיעים שני יהודים לשמים. אחד גמר מאה פעמים את הש"ס. איך שהוא מגיע, עובר ישר את השלב של הבית דין, נגיד שיש לו רק מצוות בלי עבירות, מגיע לגן-עדן. איפה המקום?
מקבל פתק - שורה 62 כיסא 12.  שורה 62 כיסא 12?!?! למה שם??
אין מקום אחר, זה המקום שלך חביבי.
טוב, אמרתם, אמרתם.
חולפים להם יומיים, מגיע עוד בן-אדם אחד. כמה פעמים גמרת את הש"ס? פעמיים.
פעמיים?! שורה 2 כיסא 3.
ההוא מלמעלה מסתכל – מה הולך פה? אני סיימתי את הש"ס מאה פעמים והוא רק פעמיים, והוא בשורה 2?!
שואל המבי"ט – מה הולך כאן?! זה דין אמת?!
אומר רב יוסף – עולם הפוך ראיתי!
אומר ר' יהושע בן לוי – זה לא עולם הפוך! זה עולם ברור! כי לכל אחד יש את העולם שלו!
היהודי הזה שגמר מאה פעמים את הש"ס, נולד עם תנאים אופטימליים להיות גדול הדור, הוא נולד עם כל היכולות והכוחות. הקב"ה שם אותו עם זיכרון פנומנלי, הקב"ה שם אותו בבית שלא חסר בו כלום, כסף יש כמה שרוצים, לא חסר לו שום דבר. הוא יכל לגמור כל יום 6-8 דפים. במשך שמונים שנה, הוא יכל לגמור 200 פעם את הש"ס.
הוא מגיע למעלה ואומר – ריבונו של עולם, גמרתי מאה פעמים את הש"ס.

אומר לו הקב"ה – ממה אתה מתלהב? בעולם שלך, בתנאים שלך, השפעתי עליך שפע, יכולת לגמור מאתיים פעם את הש"ס, אפילו חצי ממה שיכלת לא עשית! תרד לשורה 62!
מגיע אדם שהגיע לעולם בלי כלים בכלל. ההורים שלו חסרי בינה, הבית הרוס, הוא צריך לעמול לפרנסתו, הוא עובד מבוקר ועד ערב, מגיע הביתה בשש, אוכל ארוחה והולך לשיעור בדף היומי. חצי מהשיעור הוא יושן, כי הוא עבד קשה, בחצי שעה האחרונה הוא ער, בחצי שעה האחרונה הוא מבין. היהודי הזה מבין גמרא בקושי.
ברוך ה', הוא חי שמונים שנה, הצליח לסיים פעמיים את הש"ס. עמל של עוד חצי שעה ועוד חצי שעה, הוא בא למעלה – אתה שורה מספר 2!  למה?
כי בכוחות שלך, ביכולות שלך, לא ציפינו שתגמור אפילו פעם אחת את הש"ס, אתה גמרת פעמיים, אתה בשורה 2! למה?
כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ – בכוחות שלך, ביכולות שלך, עשית את המקסימום!
ר' יהושע בן אלם אומר – מה הולך כאן? אני וננס הקצב?!
אתה בעולם שלך, והוא בעולם שלו! הוא עם הכוחות שלו ירד, לעין יעקב וטיפול בהורים קשישים, אתה ירדת לעולם שלך, עם שמונים תלמידים ולא להסיח דעת מהתורה.
אתה במקסימום בעולם שלך, וננס הקצב במקסימום עם הכוחות שלו.
כשהיו התלמידי חכמים נפרדים אחד מהשני, מה היו מאחלים אחד לשני?
אומרת הגמרא במסכת ברכות – עולמך תראה בחייך- הלוואי שתעשה בעולם הזה, את מה שנפקד עליך לעשות!
שלא תגיע למעלה ויגידו לך – מה עשית?!  בשביל זה ירדת לעולם הזה לתשעים שנה?? בשביל מה נתנו לך כוחות?? אתה חוזר לכאן בתור סנדלר?!
מאחלים אחד לשני – נחזור עם תפקיד של אם  עולמך תראה בחייך, אז  ואחריתך לחיי העולם הבא. אנחנו לא יודעים מה תפקידנו, כל אחד צריך לעשות את המקסימום בכל החזיתות.
דבר אחד אנחנו כן יודעים- שכל יהודי, יש לו חלק בתורה, אנחנו אומרים כל יום ותן חלקנו בתורתך. מה הכוונה?
ותן חלקנו?! זה שלי?! זה חלק שלי, אני מבקש מריבונו של עולם – תן לי! אין יהודי שאין לו חלק בתורה – אחד זה באגדה, אחד בהלכה, אחד בתורה, אחד בנ"ך, כל אחד והמהות שלו בתורה.
מתקרבים לחג השבועות, באה הפרשה הזו, פרשת במדבר, אומר הקב"ה למשה רבינו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת... אל תספור אותם רק, כל אחד יעבור אצלך, תגיד לו מה תפקידו בעולם הזה.
כל יהודי שיעבור לידך, תגיד לו – אתה משבט יששכר, אתה יושב ולומד.
מה אתה? זבולון. אתה תעבוד כדי לפרנס את יששכר.  

כל שבט שעבר, אמר לו משה מה תפקידו. בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת קיבל כל יהודי את התפקיד שלו, למה?
כי נתהוו ישראל לדגלים.
אמר הקב"ה – רוצים דגלים? יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ.
אנחנו עומדים להיכנס לקראת היום הגדול הנשגב והנורא, שנקרא חג השבועות. חג השבועות זה יום הדין, הזכרנו את זה בשבוע שעבר, זה יום הדין של תורה, כך כותב התולעת יעקב, מביא אותו השל"ה הקדוש. הקב"ה יושב ודן, כמה חלק בתורה יקבל כל אחד. יהודי יכל לקבל אורות, לשנה שלמה מחג שבועות אחד.
נשאר לנו פחות משבועיים, אנחנו כבר נמצאים בשבוע השישי של הספירה, עומד יהודי עשרה ימים לפני סוף ספירת העומר – ריבונו של עולם, תן לי את החלק שלי בתורה, כך כל אחד ידע את התפקיד שלו, וע"י שכל אחד יעשה את תפקידו באמת, לא תהיה קנאה, לא תהיה שנאה, כולם יהיו אהובים, כולם ברורים וכולם נותנים רשות באהבה, כי כל אחד ידע את תפקידו בעולם הזה.
יזכנו הקב"ה שנזכה לקדש שם שמים ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן ואמן!!!
 

 
 

 
 
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים