אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת ואתחנן עד
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר דברים הרב רוזנבלום >> פרשת ואתחנן עד
 
בס"ד
פרשת ואתחנן – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ד.
 
פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ואתחנן, שנת תשע"ד.
ידוע מה שכותב הטור(סימן תכ"ח) סימנים לקביעת הפרשיות - פִּקְדוּ וּפִסְחוּ, וְלִמְעֻבֶּרֶת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ, מְנוּ וְעִצְרוּ, צוּמוּ וּצְלוּ, קוּמוּ וְתִקְעוּ.
פִּקְדוּ מלשון צו, לשון פקודה. אחרי זה מגיע חג הפסח.  וְלִמְעֻבֶּרֶת: סִגְרוּ וּפִסְחוּ  - שהשנה היא מעוברת, הפרשה שלפני פסח, היא פרשת מצורע.
מְנוּ וְעִצְרוּ – קודם מונים את בני ישראל, ואחרי זה מגיע חג העצרת. צוּמוּ וּצְלוּ. השוני הוא, למי ששם לב, הטור מביא קודם כל את הפרשה ולאחר מכן את המועד. לגבי תשעה באב, הוא היה צריך לומר דברים, ואחרי זה תשעה באב.
כשהטור קובע את קביעת המועדים, הוא קובע צוּמוּ קודם פרשת המועדים, ואחר-כך הפרשה שעוסקת ב – וּצְלוּ, עוסקת בתפילה – פרשת ואתחנן, היא הפרשה שעוסקת בתפילה - וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
אם היינו צריכים לחפש קשר בין הפרשה לבין המועד, אז כבר הזכרנו את מה שהשל"ה הקדוש כותב, את מה שהטור כותב, את מה שר' צדוק הכהן מלובלין כותב – שכל מועד ומועד שחל באמצע השבוע, יש לו קשר לפרשה שלפניו.
השנה, ביום שני הבא בע"ה, יהיה לנו ט"ו באב, ואם אנחנו מחפשים את הקשר בין ט"ו באב לפרשת ואתחנן, אז הקשר וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
לא רק דברי הפני יהושע במסכת ברכות ל"ב, שאומר, שמשה רבינו התחיל את התפילה שלו בט"ו באב וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, והוא עושה חשבון, שמט"ו באב ועד לפטירתו של משה רבינו, משה רבינו התפלל על הענין הזה, חוץ משבתות. מי שירצה יעיין בחשבון במסכת ברכות(לב, ב). הפני יהושע מאריך בהרחבה גדולה.
הנושא שקשור לט"ו באב, הוא נושא שקשור לתפילה, כמדומני, שמנו את זה פה לפני כמה שבועות, מה שכותב ר' יחזקאל(חזקל) לוינשטיין בספר שלו.
תוספות(בבא בתרא קכ"א) מופיע גם בפתיחה לאיכה, אומרים חז"ל, שה-15,000 האחרונים שנותרו מדור המדבר, לא מתו.
אז שואלים – איך יכל להיות שהם לא מתו?
אז יש תשובה שהבאנו בשם האזנים לתורה – כיון שכתוב וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, היות וכל עם ישראל בכו את מות אהרון הכהן, והגמרא(מסכת שבת) אומרת שכל המוריד דמעות על אדם כשר, מוחלים לו על כל עוונותיו, אז היות וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, נמחלו העוונות של כל אלה, שהקב"ה נשבע שלא יכנסו לארץ ישראל, כי הוציאו דיבה על הארץ.
ר' יחזקאל לוינשטיין אומר, שהתפילה שלהם, שהיתה מעומק הלב, פעם אחר פעם, ערבית אחר ערבית, ככה ארבעים שנה, עד שהגיע הערבית האחרונה שהם ידעו, ששם אין להם סיכוי להישאר, הערבית הזאת היא זאת שהותירה אותם בחיים.
אם אתה מחפש את הקשר לפרשת ואתחנן, שהכותרת שנותן לה הטור, זה צוּמוּ וּצְלוּ – קודם כל תצומו בתשעה באב, וּצְלוּ הכוונה לתפילה, וחז"ל אומרים לנו במשנה(מסכת תענית ד, ח) לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים מה המעלה הגדולה?
בשלמא ם הכיפורים, יום מחילת עוונות, יום נתינת לוחות שניות, אבל מה קרה בט"ו באב?
שכלו מתי מדבר מלמות, בזכות מה?
עפ"י דבריו של ר' יחזקאל לוינשטיין – בזכות וּצְלוּ, בזכות זה שהתפללו כמו שצריך, בליל תשעה באב, שנכנסו לקברים וידעו שזה הלילה האחרון שלהם, ובזכות התפילה הזאת זכו, שהגיע בסוף ט"ו באב.
אז אם אנחנו מחפשים קשר, בין הפרשה לבין ט"ו באב שיחול בשבוע הבא, אז יש לך את החיבור הזה, שאתה יכל לחבר בין שניהם. אלה הדברים שמביאים רבותינו בענין התפילה.
 
מעבר לזה, הייתי רוצה לדבר על נושא של תפילה, בע"ה היום, וכדי לבאר את הנושא של תפילה, נעמוד על כמה וכמה נקודות של רבותינו בנושא הזה :
חז"ל מביאים במדרש(פרשת וזאת הברכה), שמשה רבינו התפלל לקב"ה 515 פעמים, כמנין"ואתחנן", וביקש מהקב"ה שיתן לו להיכנס לארץ ישראל.
וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר – וָאֶתְחַנַּן גימטריא 515.
הקב"ה אומר למשה רבינו –(דברים ג, כו) אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה, שלא יבקש ממנו עוד, את הבקשה להיכנס לארץ ישראל, ובמקום נוסף במדרש אמר לו הקב"ה – אם יהיה 'סלח נא', אין 'אעברה נא'. אז תחליט, אם אתה רוצה שאסלח לעם ישראל על חטא העגל, אז אין אעברה נא – אם אתה רוצה לעבור לארץ ישראל, אין מחילה על חטא העגל. תחליט מה אתה רוצה.
משה רבינו אומר – בשום פנים ואופן. לא החשיבות שאכנס לארץ ישראל, ישנם כמה לשונות בחז"ל - יאבד משה ואלף כיוצא בו, ואל יאבד אחד מישראל.
המהרי"ל דיסקין בספרו, נוקט, שהאמירה הזאת אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה, זה לאו שנאמר למשה רבינו. הקב"ה אסר עליו להתפלל, ולבקש היתר להיכנס לארץ ישראל.
הוא הגיע ל-515 תפילות, אמר לו הקב"ה אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
אומר המהרי"ל דיסקין – זה לאו. הקב"ה אסר על משה רבינו בלאו, להתפלל כדי להיכנס לארץ ישראל, והשאלה היא – מה אכפת לו לקב"ה, שמשה יבקש וימשיך להתפלל?
לכאורה, שימשיך להתפלל ולבקש, כמו שהגמרא אומרת – אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'
אז מה אכפת לקב"ה, שמשה רבינו יתפלל פעם אחר פעם, שיתפלל כמה שהוא רוצה??
המבי"ט(בית אלוקים) כותב – התפילה, אין עיקר כוונתה, כדי להיענות בתפילה.
כן תיענה, לא תיענה, זו לא המטרה של התפילה.
המטרה של התפילה, זה  לדעת שהכוח לנתינה, נמצא אצל הקב"ה, ובלעדיו אין לך כלום, וזו מטרת התפילה ולא הענייה על הבקשה, ולכן לכאורה, צריך ביאור – מה אכפת לקב"ה שמשה רבינו יתפלל  ויתפלל, והקב"ה יאסור עליו להתפלל?
אני רוצה להסביר ולהביא את דברי המהרי"ל דיסקין, שמביא דבר מאוד מענין, והמדרש עצמו, מופיע במדרש רבה בפרשת השבוע, והוא פלא מופלא.
אני רוצה להקריא את דברי המדרש, ולכאורה, המדרש הזה צריך ביאור.
אומר המדרש(דברים רבה, ואתחנן, פרשה ב) - וָאֶתְחַנַּן אֶל ה', זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב(משלי יח, כג): תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, זֶה משֶׁה, שֶׁבָּא אֵצֶל בּוֹרְאוֹ בְּתַחֲנוּנִים. וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, עֲשִׁירוֹ שֶׁל עוֹלָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עָנָה אוֹתוֹ עַזּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר(דברים ג, כו): אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי.
משה רבינו הוא הרש, שבא אצל בוראו בתחנונים, והקב"ה עונה אותו עזות, שנאמר אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי.
שואל המהרי"ל דיסקין – מה פירוש הדבר שהקב"ה, נקרא כאן במדרש הזה עָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, ולמה הקב"ה אסר על  משה רבינו בלאו, לבקש עוד בקשות  אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי? ומה בדיוק הקב"ה רוצה כאן?
חז"ל אומרים במדרש – ישנם עשרה לשונות של תפילה, ומכל הלשונות שיש, משה רבינו ביקש רק בלשון תחנונים.
עוד אומרת הגמרא(מסכת ברכות לב, ב) - אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו אעפ''כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר {דברים ג-כו} אל תוסף דבר אלי וסמיך ליה עלה ראש הפסגה.
אז רואים שמשה רבינו נענה, אמנם הוא לא נענה להיכנס לארץ ישראל, אבל לראות את ארץ ישראל, הוא כן נענה. אף עפ"י שלמשה רבינו יש זכויות, והבן-יהוידע במקום אומר, שאין לך מעשה שיהודי עושה היום, ואין למשה רבינו בו זכויות. הוא זה שהנחיל את התורה לעם ישראל. כל לימוד תורה שאנחנו לומדים, הכל זה מכוחו של משה רבינו.
אומרים חז"ל – מכוח המעשים הטובים של משה רבינו, אדם שמרובה כ"כ בזכויות, אם כל זה, אתה רואה שהוא לא נענה, אלא בתפילה.
ללמדך את כוח תפילתו של משה רבינו, ואף עפ"י כן  שהוא ביקש, הוא לא נענה, והמדרש מביא כאן - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְאֵלּוּ הֵן: שַׁוְעָה, צְעָקָה, נְאָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, בִּצּוּר, קְרִיאָה, נִפּוּל וּפִלּוּל וְתַחֲנוּנִים... וּמִכֻּלָּן לֹא נִתְפַּלֵל משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֵין לִבְרִיָה כְּלוּם אֵצֶל בּוֹרְאָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים לֹא בָא אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים.
אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה לֹא בָא משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, הַמָּשָׁל אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר שֶׁלֹא תִּתָּפֵס מְקוֹם דִּבּוּרָךְ תזהר ממה שאתה מוציא מפיך כֵּיצַד, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה(שמות לג, יט): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, אָמַר לוֹ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי,(שמות לג, יט): וְרִחַמְתִּי, בְּמִדַּת הָרַחֲמִים אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי, וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא(דברים ג, כו): רַב לָךְ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי, כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, עַכְשָׁו אֵינִי אוֹמֵר שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מְאוּמָה, אֶלָּא חִנָּם עֲשֵׂה עִמִּי, מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרֵינַן בָּעִנְיָן, וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'.
אומר הבן-יהוידע – עם כל המעשים הטובים של משה רבינו, הוא מבקש מהקב"ה, מאוצר מתנת חינם, שייתן לו להיכנס לארץ ישראל.
אנחנו רוצים להבין מה זה תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, למה משה רבינו צריך לדבר בתחנונים, ולמה הקב"ה עונה אותו ב-עָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת? ולמה לפי דברי המהרי"ל דיסקין, אסר הקב"ה על משה רבינו להתפלל בלאו?
אלו השאלות שאנחנו, בע"ה, רוצים להתמקד בס"ד, וכדי להבין את יסודם של דברים, בואו נלך דבר דבור על אופניו:
כדי לעמוד על יסודות התפילה, לפחות על נושא אחד נתמקד – בכוחה של תפילה.
ידוע לכולם מה שרש"י מביא(בראשית ב, ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה
אומר רש"י -כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צרך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.
הרב פינקוס זצ"ל, בשתי הספרים שלו, גם על ספריו על ספר בראשית, וגם 'בספרו שערים בתפילה', הוא אומר דבר ראשון, מה זה המושג הזה של שער? למה שערי התפילה, נקראים בשם שערים? כך שואל הרב פינקוס זצ"ל בספרו, בשתי מקומות. 
עונה הרב פינקוס – השער הזה, מלמד אותנו שהתפילה, היא פותחת את השער.
כלפי מה הדברים אמורים?
אומר הרב פינקוס  - כאשר הקב"ה קבע לאדם כלשהו בראש השנה, שיקבל עושר, נחת, קבע לו שיקבל דברים מסוימים, גם אחרי הקביעה הזאת, זה לא יבוא מבלי בקשה נוספת של האדם. זו קביעה שקבע הקב"ה בעולם.
משל למה הדבר דומה?
משל לעשיר אחד שישב בניו-יורק, והגיע אליו אדם שאוסף כסף לישיבה.
אמר לו העשיר – אתרום לך 50,000$.
ב"ה, יצא אותו יהודי שש ושמח, בכל זאת, לא בכל יום  מקבלים סכום כזה.
אמר לו אותו יהודי – מה עם הצ'ק?
- אתה תקבל אותו בדואר.
יום אחד הוא מקבל מכתב, שיש לו חבילה בדואר מחו"ל.
מה האפשרות של הבן-אדם עכשיו, לקבל את המכתב?
ללכת אל הדואר, לפתוח את הדלת ולהיכנס לקחת את החבילה.
אומר הרב פינקוס – כל זמן שהדואר סגור, לא יעזור לו שום דבר, הוא לא יוכל להוציא את החבילה.
כך קבע הקב"ה בעולם. בית הדואר הוא השמים, האדם נמצא כאן בארץ, נקבעו לאדם דברים, ''הדואר שיפתח'', זה מה שמאפשר לאדם, לקבל את ''המוצר'' שהובטח לו בראש השנה ויום הכיפורים.
הוא מביא משל נוסף, לאדם שהזמין סחורה במפעל כלשהו. העמיסו את הסחורה על המשאית, הכל מוכן, המשאית נמצאת בחצר המפעל, אבל עד שהשומר של המפעל לא יפתח את השער למשאית, הסחורה לא תצא החוצה.
לכן התפילה נקראת שער, משום שהקב"ה כך הטביע בעולם, ששום דבר לא יגיע בלי תפילה.
אומר ר' ירוחם ממיר(בספרו דעת תורה) – כך הוחקקה כל הבריאה מעיקר יצירתה, שהכל היה על הקרקע, יעמוד ולא יצמח, ולא יינתן כלום, לא הישג של גשמיות, ולא הישג של רוחניות, עד שיבוא האדם וייקחם מפתח הקרקע, ובמה ייקחם? בתפילה.
התפילה היא זאת שפותחת את האדמה, היא זאת שפותחת שערים בשמים ומאפשרת לאדם, לקבל את מה שנקבע לו, בראש השנה.
הנציב מוולוז'ין, בפרשת חֹקת, פרק כ', פסוק יג', למטה ב'הרחב דבר'(ויקרא רבה, אמֹר, פרשה לא) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הָרָשִׁים שֶׁבָּכֶם חֲבִיבִין עָלַי כְּאֵלִיָּהוּ שֶׁעָלָה לַכַּרְמֶל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב(מלכים א יח, מב): וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו, וְלָמָּה שָׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם אֵין לָנוּ זְכוּת הַבֵּט לִבְרִית מִילָה.(שיר השירים ז, ו): וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַדַּלִּים שֶׁבָּכֶם חֲבִיבִין עָלַי כְּדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר(זכריה יב, ח): וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים כְּדָנִיֵּאל, דִּכְתִיב בֵּיהּ(דניאל ה, כט): וְהַלְבִּשׁוּ לְדָנִיֵּאל אַרְגְּוָנָא.
שואל הנציב שם – האנשים הפשוטים, דומים לאליהו בהר הכרמל?! שנאמר וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה.
אז יש לנציב, שאלה מספר אחת. אליהו הנביא כתוב, שהוא התפלל לקב"ה שירד גשם.
הוא שואל – הרי יש בקשה קודם, של אליהו הנביא  ענני ה' ענני – ענני שתרד אש מן השמים, וענני שלא יאמרו זה מעשה כשפים.
למה המדרש מתמקד על בקשת אליהו שעלה לכרמל וביקש גשם?
וחוץ מזה, מה המשוואה של הראשים שבך, שווים לאליהו הנביא?
אנחנו נתמקד רק בשתי השאלות האלה של הנציב.
כדי להבין את יסודם של דברים, בואו נבין את הפסוקים בספר מלכים, וננסה איתם בע"ה, להתחיל להבין, מה מונח כאן:
במלכים א', פרק טז, וזה גמרא(מסכת סנהדרין פרק חלק) שאומרת – בשעה שחיאל בית האלי ישב שבעה, שהוא בנה את העיר יריחו, מתו ילדיו, כמו אמר יהושע, שמי שיבנה את העיר יריחו, או יבנה עיר אחרת ויקרא לה בשם יריחו בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה, ברגע שהוא ידפוק את אבן הפינה בבכורו ייסדנה – בנו הבכור ימות, וברגע שהוא יסיים את העיר ובצעירו הבן הצעיר שלו יציב דלתיה ברגע שהוא יציב את דלת הכניסה לעיר, ימותו ילדיו הצעירים.
לא כתוב בחז"ל, כמה ילדים היו לו. חיפשתי בכמה וכמה מקומות, ולא מצאתי עד היום, כמה ילדים היו לחיאל בית האלי.
עפ"י החשבון כאן, שלושה מינימום היו לו, כי אם כתוב בבכורו...ובצעירו, אז צריך שבאמצע יהיה עוד אחד, אבל לא כתוב כמה. מישהו אמר לי שהיו לו שבעה,אבל עד היום לא מצאתי מקור לכך.
בקיצור, מתו לו ילדיו, ואחאב מלך ישראל, הגיע לנחם אצל חיאל בית האלי. הקב"ה אומר לאליהו, ללכת לביתו של חיאל, ושם להיפגש עם אחאב.
הוא מגיע ואחאב שואל אותו שאלה, כפי שאומרת הגמרא, שאיך זה יכל להיות, שמה שאמר משה רבינו בדבר ה', לא מתקיים, ומה שאמר יהושע בדבר ה', מתקיים?!
יהושע אמר, שמי שיקים את העיר יריחו, ימותו ילדיו, ובאמת כל ילדיו של חיאל בית האלי מתו. אז איך יכל להיות שמה שמשה רבינו אומר, לא מתקיים?
שואל אותו אליהו הנביא – למה אתה מתכוון, שדבר ה' לא מתקיים?
אמר לו אחאב – כתוב בפסוק, שברגע שיעבדו עבודה זרה לא ירד גשם,שנאמר"...ועצר את השמים ולא יהיה מטר...". אין לך גבעה בארץ ישראל, שלא הקמתי בה עבודה זרה, ועדין יורד גשם. לא רק זה, אלא מרוב הגשם, אני לא יכל לעבוד את העבודה זרה, כי הכל שלוליות!
אמר לו אליהו הנביא – אתה מנצל את רחמי הקב"ה, שממשיך להוריד גשם, חייך, שמעתה לא יהיה מטר, אלא עפ"י דברי.
ביקש אליהו מהקב"ה, גמרא(מסכת תענית ב, א) – שלושה מפתחות בידיו של הקב"ה, ואחד מהם  זה מפתח של גשמים.
הוא ביקש מהקב"ה את המפתח הזה, והקב"ה נתן לו את המפתח הזה, וע"י זה, הוא עצר את השמים. שלוש שנים לא היה גשם.
יש דעה בחז"ל, שזה בסכ"ה לקח 18 חודשים – שלושה חודשים של סוף שנה אחת, שנה אחת באמצע מלאה ועוד שלושה חודשים מהשנה השלישית.
טוב. שלוש שנים לא ירד גשם. היה רעב גדול. הקב"ה שולח אותו צרפתה, לאישה בצידון, ומבקש ממנה שתיתן לו מעט לחם ומים לשתות, והיא נשבעה לו שאין לה יותר מה לאכל...
(מלכים א' יז, יב) וַתֹּאמֶר חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ:(יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאתְ לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ  תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה(יד) כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(טו) וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים.(טז) כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה'  אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ:(יז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה.
אליהו מחיה את הילד, הוא מבקש מהקב"ה שייתן לו מפתח של חיים, להחזירו לחיים.
הקב"ה אומר לו – שתי מפתחות אני נותן לך, תחזיר לי מפתח של גשמים, ואז הקב"ה אומר לו, ללכת ולהיגלות אל אחאב.
(א) וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
בינתיים עושה אליהו את הניסיון בהר הכרמל, עם נביאי הבעל והאשרה. 850 נביאי בעל ואשרה ביחד, הכל דברים מוכרים...
וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:(לז) עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית(לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ ה'  וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה
לאחר מכן, הרג אליהו את נביאי הבעל והאשרה, כל הסיפור בהר הכרמל, כידוע לכולם, היה פיצוי להר הכרמל ולהר תבוא, שרצו שעליהם תינתן התורה. אמר להם הקב"ה – אני אשלם לכם לא פחות מהר סיני.
עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים, אז היה קידוש שם שמים גדול, גם על הר הכרמל.
(יח, מא)  וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם(מב) וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין(ברכו) בִּרְכָּיו
אומר רש"י במקום - ויגהר ארצה.(תרגום:) וגחין לארעא, להתפלל על הגשמים – התפלל לקב"ה, שירד גשם.
שואל הנציב מוולוז'ין – אני לא מבין, הקב"ה אומר לו קודם(יח, א) וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – לך תיגלה אל אחאב, אני הולך להוריד גשם.
אז הקב"ה התגלה כבר אל אליהו הנביא, ולהגיד לו שיתגלה לאחאב ולומר לו שהוא הולך להוריד גשם, אז למה צריך אליהו לעלות להר הכרמל, ולשים את פניו בין ברכיו כדי לעורר זכות של ברית המילה?!
ריבונו של עולם, תזכור את הזכות הזאת של עם ישראל, ותוריד גשם!
אז בשביל מה צריך שאליהו יתפלל שוב לקב"ה, כדי שיוריד גשם? שאלתו של הנציב מוולוז'ין, פרשת חֹקת.
אומר הנציב מוולוז'ין – אפילו בזמן שהקב"ה רוצה להשפיע טובה בברור, ואין השעה צריכה לעורר רחמי שמים, מכל מקום, כך רצונו שהתפללו אליו מקודם, כי כך קבע מי שאמר והיה העולם יתברך שמו, וכמו שביארנו בספר בראשית, על הפסוק(בראשית ב, ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וראיה ברורה לזה היא, מתפילת אליהו בהר הכרמל על הגשמים, שהרי הקב"ה הקדים הבטחתו לאליהו, שהקב"ה אמר הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר, ואליהו יתרה עשה, הוריד את האש וקידש שם שמים ברבים, ואחר כל זה, למה נצרך אליהו לעלות להר הכרמל ולהתפלל על הגשמים?
אלא כך היא המידה, ורצונו של הקב"ה, שיהיה מקדים תפילה, על הורדת ההשפעה ופרנסה של הגשם. ואחר שכן הוא- אם זה רצונו של הקב"ה, שלפני שהוא מוריד שפע, צריכה לבוא תפילה
אין נפקא מינה, אם יתפלל אדם גדול כאליהו, או הדיוט ורש בישראל, כי כולנו בני אברהם יצחק ויעקב, כדכתיב רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן - כלומר האנשים הפשוטים שיש בכם, חשובים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל.
אז אם זה דבר שאינו שנגזר, צריך לעורר רחמי שמים, שם צריכים את הכוח של אליהו הנביא. אבל בדבר הנגזר, כשהקב"ה אומר לאליהו הנביא  הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר, אז כבר יש גזירה בשמים, אם כבר יש גזירה, אז הדבר  הזה כבר נחתם בשמים לתת אותו.
אם כבר נגזר בשמים כבר לתת אותו, אז בשביל מה אתה צריך את התפילה?
אומר הנציב מוולוז'ין – כך קבע הקב"ה בעולם. תפילה צריכה להיות לכל דבר. אם אתה רוצה לקבל דבר מסוים, אתה יכל לקבל אותו, אך ורק בכוח של תפילה.
אלה הדברים שמביא הנציב, בפרת חֹקת, עפ"י דברי רש"י שאומר, שכל דבר שמגיע לעולם, צריך לבוא באמצעות כוח של תפילה. בלי זה, לא יורד הגשם.
אם ככה, נוכל בע"ה ללכת ולבאר דבר נוסף :
יש חז"ל, שהרשב"א מבאר אותם, כדי להסביר מהו כוח של תפילה.
החז"ל הזה נמצא, בגמרא מאוד ידועה, במסכת ברכות.
נקרא את הגמרא הזאת, וננסה בע"ה, באמצעות הגמרא הזאת, להבין יסוד נפלא, מהי כוחה של תפילה:
אומרת הגמרא(מסכת ברכות נד, א) - תנו רבנן  הרואה מעברות הים ומעברות הירדן מעברות נחלי ארנון אבני אלגביש במורד בית חורון ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל ואבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה בעמלק ואשתו של לוט וחומת יריחו שנבלעה במקומה על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום
ממשיכה הגמרא ע"ב - אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה הלך לזרוק את ההר על בני ישראל ואייתי קודשא בריך הקב"ה בא הוא עליה קמצי הביא עליו נמלים ונקבוה נקבו את ההר ונחית בצואריה ההר נכנס לו מסביב לצווארו הוה בעי למשלפה רצה לשחרר את ההר משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה נמשכו לו השיניים לכאן ולכאן, ולא הצליח למשוך את ההר והיינו דכתיב(תהילים ג-ח) שני רשעים שברת וכדר' שמעון בן לקיש דא''ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת.
בא הרשב"א, בביאורו בעין יעקב ושואל – מה הפשט בגמרא הזאת? עוג מלך הבשן לקח הר, רצה לזרוק את זה על עם ישראל, מה מונח כאן?
כמובן שהרשב"א נוקט, שהמעשה הזה, זה מעשה של דרש, וצריכים ללמוד את הנושא הזה, כדי להבין מה חז"ל רצו ללמד אותנו, בסיפור הזה.
כותב הרשב"א – לעם ישראל לא היה זכות בארץ ישראל. את כל הזכויות שיש להם, זה רק בזכות האבות. הקב"ה אומר להם בפרשת עקב, אומרת התורה  -(דברים ט, ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ לא בגלל זה מגיעה לך הארץ, אלא מה?
הכל בגלל שהקב"ה הבטיח את הארץ הזאת לאבות הקדושים.
אומר הרשב"א – ידע עוג מלך הבשן, שכל מה שעם ישראל יזכה בארץ ישראל, הכל נובע מזכות אבות.
אם ככה, אמר עוד  מלך הבשן – אם הכל יונק מהאבות הקדושים, גם לי יש זכות. מה הזכות שיש לו?
אומרת הגמרא(מסכת נידה סא, א) –(במדבר כא-לד) ויאמר ה' אל משה אל תירא  מכדי סיחון ועוג אחי הוו סיחון ועוג היו אחים דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי למה מסיחון הוא לא מפחד ואילו מעוג מלך הבשן הוא מפחד, אז מה החידוש הגדול?? א''ר יוחנן אר''ש בן יוחאי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו שנאמר(בראשית יד-יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול  היות והיו לו זכויות כאלה, פחד מזה משה רבינו,  שבזכות מה שעוג בא לאברהם אבינו, ניצל לוט.


ואף עפ"י שכוונתו לא היתה לשם שמים, אמר עוג מלך הבשן – אברהם אבינו לא ישב בשקט, באותו רגע שהוא ישמע שלוט נלקח בשבי, הוא יצא למלחמה, והוא יהרג בה, ואז אוכל לקחת את שרה אשתו לאישה, אבל למרות זאת, אברהם אבינו לא מת במלחמה, ולוט ניצל, וכל שושלת בית דוד יצאה מלוט, אז הכל נזקף לזכותו של עוג מלך הבשן, מזה פחד משה רבינו.
אם ככה, עמדה לעוג מלך הבשן זכות ההצלה של לוט.
אומרת הגמרא, כך מבאר הרשב"א – הוא לקח הר, שהר זה כינוי לאברהם אבינו, למה הר זה כינוי לאברהם אבינו?
כיון שנאמר בפסוק שנאמר אותו בע"ה, בהפטרות של שבעה דנחמתא(ישעיה נא, א) שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהוָה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם(ב) הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ.
הם נקראים בשם צוּר חֻצַּבְתֶּם.
אני חשבתי שאפשר להביא ראיה, כיון שחז"ל אומרים, שאברהם אבינו קרא לבית המקדש בשם הר.
חוץ מזה, כתוב שבלעם אמר(במדבר כג, ט) כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב
האבות הקדושים נקראים צֻרִים. הלך ולקח את ההר. הר הכוונה לזכותו של אברהם אבינו. הוא רצה להרים את ההר, הוא אמר – אם כל הזכות של עם ישראל בארץ ישראל, בזכות האבות הקדושים, אז גם לי יש זכות של האבות הקדושים, אמר עוג מלך הבשן.
לכן הוא רצה להרים את ההר, שההר מסמל את אברהם אבינו – אקח את הכוח של אברהם אבינו, הרי אני באתי ובשרתי לו, שלוט נלקח בשבי, אז אני ארים את ההר ואזרוק אותו.
אם ככה, אומר הרשב"א – עפ"י זה תבין. בא הקב"ה, ולקח את זכויות התפילה של עם ישראל. התפילה זה הנמלים, שכן הנמלים, אין כוחם אלא בפה, כמו שנאמר שכנסת ישראל נמשלה לתולעת – מה תולעת, כוחה בפיה, כך עם ישראל, כוחם בפיהם. 
באו הנמלים ואכלו את ההר, וההר הזה נפל על עוג מלך הבשן.
אם ככה, אומר הרשב"א – אתה רואה, שכל הכוח של עם ישראל, זה בתפילה, כדי להינצל מידיו של עוג מלך הבשן.
יוצא, שהכוח שהציל אותנו, היה כוח התפילה.
מסיים הרשב"א ואומר – איך הרגו אותו?
אומרת הגמרא – משה רבינו, שגבהו 10 אמות, לקח מקל של 10 אמות, וקפץ 10 אמות, ונגע לו בקרסולו.
אומר הרשב"א – משה רבינו גבהו 10 אמות – זה הזכויות שלו, לקח מקל 10 אמות – זה הזכויות של עם ישראל, אחרי זה קפץ 10 אמות – להגיע לזכות האבות, בשבילם היה צריך לקפוץ 10 אמות, ועם זה ביחד, הוא נתן לו מכה בקרסול.
למה הוא נתן לו דוקא בקרסול?
אומר הרשב"א – עם כל הזכויות של עוג מלך הבשן, שהוא הלך הליכה כדי לבשר לאברהם אבינו, אז מה הזכויות שיש לו?
הזכויות שלו בהליכה, ולכן נתן לו מכה בקרסול, כדי להוריד את הזכויות שהיו לו בקרסול.
למעשה, אומר הרשב"א – הכוח שהציל את עם ישראל, היה כוח התפילה של עם ישראל.
אם אלה הדברים בס"ד, בואו ננסה לעמוד על נקודה אחת :
חז"ל אומרים – יש תפילה שנענית לשלושה ימים. יש תפילה שנענית לעשרה ימים. יש תפילה שנענית לשלושים יום. יש תפילה שנענית לארבעים יום. אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומם של ימים, שמשה רבינו עלה לשמים והתפלל על עם ישראל. בפעם הראשונה, הוא ירד עם הלוחות ושבר אותם, מתי הוא עלה?
יש מחלוקת בחז"ל, אבל הוא עלה בפשטות בי"ט לחודש תמוז, וחזר בחזרה בכ"ט בחודש אב, אז משה רבינו ירד בחזרה, ועלה שוב פעם בראש חודש אלול, ובאותם הימים האלה, 40 יום האמצעיים, זה הימים האלה שמשה רבינו היה מתפלל  וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' זו התפילה בעצם הימים האלה. זה כוח התפילה.
אז אומרים חז"ל - – יש תפילה שנענית לשלושה ימים. יש תפילה שנענית לעשרה ימים. יש תפילה שנענית לשלושים יום, אבל כולנו יודעים, שיש תפילה שלא נענית לשלושים יום, יש תפילה שלוקחת הרבה יותר זמן.
כולנו מכירים את ההפטרה של פרשת וארא וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע.. זאת היתה, כפי שהרד"ק מביא, שזו היתה אשת הנביא עובדיה.
הוא מביא שאשת עובדיה צעקה לנביא 265 פעמים, גימטריא צעקה.
היא צעקה וצעקה, עד שנענתה.
פירוש הדבר, שלא תמיד אחרי ארבעים יום, ולא תמיד חמישים יום. אתה רואה שמשה רבינו, עפ"י מה שאומר הפני יהושע, התפלל   מט"ו באב עד ז' באדר, ועושה חשבון  שזה יוצא 515 תפילות, במשך כמה וכמה חודשים, אז זה יותר מארבעים ימים. כל הימים האלה, משה רבינו עומד, ומתחנן 515 תחינות.
דבר אחד למדנו מכאן, שאין תפילה שלא נענית. כל תפילה נענית!
אומר המהרי"ל דיסקין את היסוד הבא – אם כתוב בפסוק(משלי יח, כג): תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, על מה זה נאמר?
אומרים חז"ל - תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ זה משה רבינו וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת זה הקב"ה, שאמר למשה רבינו אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
שאלנו – מה אכפת לך שיתפלל? אם ראה אדם שלא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'
אז מה אכפת לקב"ה, שמשה רבינו ימשיך ויתפלל"אני רוצה להיכנס לארץ ישראל"???
אומר המהרי"ל דיסקין יסוד נפלא ביותר – היות ואין תפילה שלא נענית, וקראנו במגילת איכה(ג, מד) סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה – הקב"ה צריך ליצור מחיצה מיוחדת, כדי שתפילה לא תעבור.
כשמנשה התפלל, כידוע לכולם, המלאכים סגרו את כל השערים של התפילה, כדי שתפילתו לא תתקבל. מה אכפת להם שיתפלל?? הקב"ה יגיד שיתפלל ולא יענה?!
פירוש הדבר – אין דבר כזה, שתפילה לא נענית! כדי שהקב"ה לא יקבל תפילה, הוא צריך ליצור חציצה של ברזל, כדי שתפילה לא"תחדור".
אז מה הקב"ה עשה למנשה?
חתר לא חתירה, כי אין תפילה שלא נכנסת!
אז מיצרים שער מיוחד, עבור אדם שהמלאכים סגרו את כל מחיצות התפילה.
פירוש הדבר – שאין מצב שתפילה לא נענית.
אומר המהרי"ל דיסקין – לכל צרה שבאה לאדם, הקב"ה קובע לאדם, מתי היא תצא החוצה. פעמים עשרים תפילות, פעמים חמישים תפילות, פעמים לא מספיק תפילה, צריכים צעקה(דיברנו כבר בעבר, על ההבדל בין תפילה לצעקה, כפי שמביא הערוך לנר בהרחבה גדולה), לפעמים צריך תפילות שמזקיקות דמעות, ובלי דמעות זה לא ילך.
אין תפילה ואין אנחה, שלא נמדדת בשמים, לא רק של יהודי, אלא גם מישהו שהוא לא יהודי. כולנו יודעים, שהקב"ה ספר אפילו חצי דמעה שעשו הוריד שנאמר וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ(תהלים פ, ו) אומרים חז"ל אל תקרא שָׁלִישׁ אלא שלוש שתי דמעות נשרו ואחת נשארה בלחי.
פירוש הדבר, שהקב"ה מונה את הדמעות ברסיסי דמעות.
אנחנו בע"ה עוד שבעה שבועות בראש השנה.
כותב התוספות(מסכת ראש השנה) בשם הערוך – למה תוקעים 100 קולות בראש השנה?
אומר הערוך – כיון שכתוב(שופטים ה, כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא... כמה היא צעקה?
יש לנו מסורת שהיא יבבה מאה יבבות.
מה מענין אותנו כמה יבבות יבבה אם סיסרא? מצדנו שתיבב עד היום!
יוצא שהקב"ה סופר גם צעקה ודמעה, לא רק של יהודי!
הגר ששמה את בנה בשיחים, אומרת התורה וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. הקב"ה סופר דמעות גם של הגר.
 
 
אם אלה הדברים בס"ד, נוכל להבין דבר נפלא:
אומר המהרי"ל דיסקין – משה, הוא תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ אם"העשיר" ענה אותו בעזות, זה בא ללמד אותך, שהדברים היו כל-כך נוקבים, ש"העשיר" אמר – אני אוסר עליך לדבר אלי! אחרת מה אכפת לך?
לא. הקב"ה אומר למשה רבינו -  אני אוסר עליך לדבר אלי! בלאו, בלא תעשה!
אומר הנציב – אתה יודע למה? בגלל שב - תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ – משה רבינו דיבר כאלה תחנונים, שהקב"ה אמר - עוד קצת, ואני לא יכל שלא לענות אליך!
מה הדרך היחידה??
אני מבקש ממך, אמר הקב"ה - אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
כותב הפני יהושע(מסכת ברכות לב, ב) – אם היה משה מבקש עוד פעם אחת, 516 תפילות, הגזירה היתה מתבטלת. הוא מביא שם חשבון, ממה שהגמרא במסכת שבת מביאה, שיש שש בתי דין, תחת השם אלוקים, ושש פעמים אלוקים יוצא 516. ואם היתה מתפלל 516 תפילות, היה מבטל את הגזירה.
אמר הקב"ה – ב-515  אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה – אני אוסר עליך לבקש!
למה?
כי אני יהיה חייב להיענות לבקשה שלך, ואז לא ימחל לעם ישראל חטא העגל.
פירוש הדבר, שאין תפילה שלא נענית. לפעמים זה 515 תפילות ולפעמים זה 256 תפילות ולפעמים זה כוס של דמעות, ולפעמים זה מאות של דמעות.
אני רוצה להקריא בפניכם זוהר. הזוהר הזה פשוט מפחיד. אני מקריא בפניכם כפי שראיתי אותו מובא בספר קו הישר.
קו הישר מדבר על כוח התפילה, ומדבר מתי ראוי להתפלל ומתי לא.
בע"ה ניכנס לארבעים יום של תפילה. בני עדות המזרח כבר משכימים לסליחות בימים האלה, החל מראש חודש.
אני רוצה להקריא בפניכם את דברי הזוהר(קו הישר חלק א' פרק לא) – הלכו בדרך ר' אבא ושאר החברים
עַד דַּהֲווֹ אָזְלֵי, הָא יוֹנָה חַד מָטָא לְגַבֵּי רִבִּי אֶלְעָזָר. שְׁרִיאַת, וְקָא מְצַפְצְפָא קַמֵּיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, יוֹנָה כְּשֵׁרָה מְהֵימְנָת הֲוִית תָּדִיר בִּשְׁלִיחוּתִיךְ, זִילִי וְאֵימָא לֵיהּ, הָא חַבְרַיָּיא אָתָאן לְגַבָּךְ, וַאֲנָא עִמְּהוֹן. וְנִסָא יִתְרְחִישׁ לֵיהּ לִתְלָתָא יוֹמִין, וְלָא יִנְפּוֹל עָלֵיהּ דְּחִילוּ, דְּהָא בְּחֶדְוָה אֲנָן אַזְלִין לְגַבֵּיהּ. אָתִיב זִמְנָא אַחֲרָא וְאָמַר, לָא חַדֵּינָא סַגְּיָא, וּבָאִישׁ בְּעֵינָי סַגִּי, עַל חַד רִמּוֹנָא מַלְיָא דְּאִתְיְהִיב תְּחוֹתֵיהּ, וְיוֹסֵי שְׁמֵיהּ. אַזְלַת הַהִיא יוֹנָא מִקַּמֵּיהּ, וְאִינּוּן חַבְרַיָּיא אַזְלוּ.
עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, בָּאָה יוֹנָה אַחַת לְרַבִּי אֶלְעָזָר, שָׁרְתָה וְצִפְצְפָה לְפָנָיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יוֹנָה כְּשֵׁרָה, תָּמִיד הָיִית נֶאֱמָנָה בִשְׁלִיחוּתֵךְ. לכי ואמרי לוֹ, הֲרֵי הַחֲבֵרִים בָּאִים אֵלֶיךְ, וַאֲנִי עִמָּהֶם, וְנֵר יִתְרַחֵשׁ לָנוּ לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, וְלֹא יִפֹּל עָלָיו פַּחַד, שֶׁהֲרֵי בְּחֶדְוָה אָנוּ הוֹלְכִים אֵלָיו. הֵשִׁיב פַּעַם אַחֶרֶת וְאָמַר, לֹא שָׂמַחְנוּ מַסְפִּיק, וְרַע בְּעֵינַי הַרְבֵּה עַל רִמּוֹן אֶחָד מָלֵא שֶׁנִּתָּן תַּחְתָּיו, וְיוֹסֵי שְׁמוֹ. הָלְכָה אוֹתָהּ הַיּוֹנָה מִלְּפָנָיו, וְאוֹתָם הַחֲבֵרִים הָלְכוּ.
 
אָמַר רִבִּי אַבָּא לְרִבִּי אֶלְעָזָר, מַאי הַאי, תַּוַּוהְנָא סַגִּי, מִמָּה דַּחֲמֵינָא. אָמַר לֵיהּ, יוֹנָה דָּא אָתָאת לְגַבָּאי בִּשְׁלִיחוּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹסֵי חָמֵי, דְּאִיהוּ בְּבֵי מַרְעֵיהּ, וְיָדַעְנָא מֵהַאי יוֹנָה דְּאִשְׁתְּזִיב, וְחִלּוּפָא אִתְיְיהִיב עָלֵיהּ וְאִתְסֵּי.
אָמַר רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, מַה זֶּה? תָּמַהְתִּי הַרְבֵּה מִמַּה שֶּׁרָאִיתִי. אָמַר לוֹ, הַיּוֹנָה הַזּוֹ בָּאָה אֵלַי בִּשְׁלִיחוּת רַבִּי יוֹסֵי חָמִי, שֶׁהוּא בְּבֵית חָלְיוֹ, וְיָדַעְתִּי מֵהַיּוֹנָה הַזּוֹ שֶׁהוּא נִצַּל, וְחִלּוּף נִתַּן עָלָיו וְנִתְרַפֵּא.
 
עַד דַּהֲווֹ אָזְלוּ, הָא עוּרְבָא חַד קָאִים לְקַמַּיְיהוּ, קָרָא בְּחֵילָא, וּמְצַפְצְפָא צִפְצוּפָא סַגִּי. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, לְהָכִי אַתְּ קַיְּימָא, וּלְהָכִי אַנְּתְּ מִתַקֵּן, זִיל לְאָרְחָךְ, דְּהָא יְדַעְנָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, חַבְרַיָּיא נֵיזִיל וְנִגְמוֹל חֶסֶד לְרִמוֹנָא, דְּהֲוָה מַלְיָא מִכֹּלָּא, וְרִבִּי יוֹסֵי דִּפְקִיעִין שְׁמֵיהּ אִיהוּ, דְּהָא אִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא דֵּין, וְלֵית מַאן דְּחָזֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ, וְאִיהוּ קָרִב לְגַבָּן.
עַד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, הֲרֵי עוֹרֵב אֶחָד עָמַד לִפְנֵיהֶם, קוֹרֵא בְּכֹחַ וּמְצַפְצֵף צִפְצוּף גָּדוֹל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לְכָךְ אַתָּה קַיָּם וּלְכָךְ אַתָּה מְתֻקָּן. לֵךְ לְדַרְכְּךְ, שֶׁהֲרֵי יָדַעְתִּי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, חֲבֵרִים, נֵלֵךְ וְנִגְמֹל חֶסֶד לְרִמּוֹן שֶׁהָיָה מָלֵא מֵהַכֹּל, וְרַבִּי יוֹסֵי מִפְּקִיעִין הוּא שְׁמוֹ, שֶׁהֲרֵי הִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין מִי שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ, וְהוּא קָרוֹב אֵלֵינוּ.
 
סָטוּ מֵאָרְחָא, וְאָזְלוּ לְתַמָן. כֵּיוָן דְּחָמוּ לוֹן כָּל בְּנֵי מָאתָא, נַפְקוּ לְגַבַּיְיהוּ. וְעָאלוּ תַּמָּן בְּבֵי רִבִּי יוֹסֵי דִּפְקִיעִין, אִינּוּן חַבְרַיָּיא אִלֵּין. בְּרָא זְעֵירָא הֲוָה לֵיהּ לְרִבִּי יוֹסֵי, וְלָא שָׁבִיק לְבַר נָשׁ דְּיִמְטֵי לְעַרְסָא דַּאֲבוֹי, בָּתַר דְּמִית. אֶלָּא הוּא בִּלְחוֹדוֹי הֲוָה סָמִיךְ לֵיהּ, וּבָכֵי עָלֵיהּ, פּוּמֵיהּ בְּפוּמֵיהּ מִתְדַּבְּקָא.
סָטוּ מֵהַדֶּרֶךְ וְהָלְכוּ לְשָׁם. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָם כָּל בְּנֵי הָעִיר, יָצְאוּ אֲלֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ שָׁם לְבֵית רַבִּי יוֹסֵי מִפְּקִיעִין אוֹתָם הַחֲבֵרִים הַלָּלוּ. בֵּן קָטָן הָיָה לוֹ לְרַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא נָתַן לְשׁוּם אָדָם שֶׁיַּגִּיעַ לְמִטַּת אָבִיו אַחַר שֶׁמֵּת, אֶלָּא הָיָה לְבַדּוֹ סָמוּךְ לוֹ, וּבָכָה עָלָיו, פִּיו בְּפִיו מִתְדַּבֵּק.
 
פָּתַח הַהוּא יַנּוּקָא וְאָמַר, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, כְּתִיב בְּאוֹרַיְיתָא,(דברים כב) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ וְגוֹ', שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְגוֹ'. הֲוָה גָּעֵי הַהוּא יַנּוּקָא וּבָכֵי, אָמַר, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, קַיֵּים מִלָּה דָּא דְּאוֹרַיְיתָא, תְּרֵין בְּנִין הֲוִינָא מֵאַבָּא וְאִמִּי, אֲנָא וַאֲחֹתִי זְעֵירְתָּא מִנַּאי. הֲוָה לָךְ לְמֵיסַב לָן, וּלְקַיְּימָא מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא. וְאִי תֵּימָא מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אֵם כְּתִיב, וְלָא אָב, הָא הָכָא כּוֹלָּא הוּא, אַבָּא וְאִמָּא. אִימָּא מִיתַת, וּנְסִיבַת לָהּ מֵעַל בְּנִין. הַשְׁתָּא אַבָּא דְּהֲוִי חָפֵּי עֲלָן, אִנְסִיב מֵעַל בְּנִין, אָן דִּינָא דְּאוֹרַיְיתָא. בָּכוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא, לָקֳבֵל בִּכְיָה וְגָעוּ דְּהַהוּא יַנּוּקָא.
פָּתַח אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, כָּתוּב בַּתּוֹרָה(דברים כב) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךְ וְגוֹ', שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְגוֹ'. הָיָה צוֹעֵק אוֹתוֹ תִּינוֹק וּבוֹכֶה, וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, קַיֵּם דָּבָר זֶה שֶׁל הַתּוֹרָה! שְׁנֵי בָנִים הָיִינוּ מֵאַבָּא וְאִמִּי, אֲנִי וַאֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה מִמֶּנִּי, הָיָה לְךְ לָקַחַת אוֹתָנוּ וּלְקַיֵּם דְּבַר הַתּוֹרָה. וְאִם תֹּאמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אֵם כָּתוּב, וְלֹא אָב - הֲרֵי כָּאן הַכֹּל הוּא, אַבָּא וְאִמָּא. אִמָּא מֵתָה, וְלָקַחְתָּ אוֹתָהּ מֵעַל הַבָּנִים. כָּעֵת אַבָּא שֶׁהָיָה מְכַסֶּה עָלֵינוּ נִלְקַח מֵעַל הַבָּנִים. אֵיפֹה דִּין הַתּוֹרָה? בָּכוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְהַחֲבֵרִים מוּל הַבְּכִי וְהַצְּעָקָה שֶׁל אוֹתוֹ תִּינוֹק.
 
פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר,(משלי כה) שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעוֹמֶק וְגוֹ'. עַד דְּהֲוָה אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר קְרָא דָּא, הֲוָה עַמּוּדָא דְּאֶשָּׁא פָּסִיק בֵּינַיְיהוּ, וְהַהוּא יַנּוּקָא הֲוָה דָּבִיק בְּפוּמֵיהּ דַּאֲבוֹי, וְלָא הֲווֹ מִתְפָּרְשָׁאן. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אוֹ בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִרְחָשׁ נִיסָא, אוֹ בָּעֵי דְּלָא יִשְׁתְּדַל בַּר נָשׁ אַחֲרָא עָלֵיהּ, אֲבָל עַל מִלִּין דְּהַהוּא יַנּוּקָא וְדִמְעוֹי, לָא יָכִילְנָא לְמִסְבַּל.
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר,(משלי כה) שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְגוֹ'. עַד שֶׁהָיָה אוֹמֵר רַבִּי אֶלְעָזָר פָּסוּק זֶה, הָיָה עַמּוּד אֵשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, וְאוֹתוֹ תִּינוֹק הָיָה דָבֵק בְּפִי אָבִיו וְלֹא הָיוּ נִפְרָדִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אוֹ שֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְחִישׁ נֵס, אוֹ שֶׁרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדֵּל אָדָם אַחֵר עָלָיו, אֲבָל עַל דִּבְרֵי אוֹתוֹ הַתִּינוֹק וְדִמְעוֹתָיו אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל.


דף ר''ה ע''א
עַד דַּהֲווֹ יַתְבִין, שָׁמְעוּ חַד קָלָא, דְּהֲוָה(דף ר''ה ע''א) אָמַר, זַכָּאָה אַנְּתְּ רִבִּי יוֹסֵי, דְּמִלִּין דְּהַאי גַּדְיָא זְעֵירָא, וְדִמְעוֹי, סְלִיקוּ לְגַבֵּי כֻּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְדָנוּ דִּינָא, וּתְלֵיסָר בְּנֵי נָשָׁא אַזְמִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוְת בְּגִינָךְ, וְהָא עֶשְׂרִין וּתְרֵין שְׁנִין אוֹסִיפוּ לָךְ, עַד דְּתוֹלִיף אוֹרַיְיתָא, לְהַאי גַּדְיָא שְׁלֵימָא, חֲבִיבָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
עֵד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, שָׁמְעוּ קוֹל אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹמֵר: אַשְׁרֶיךְ רַבִּי יוֹסֵי שֶׁדִּבְרֵי הַגְּדִי הַקָּטָן הַזֶּה וְדִמְעוֹתָיו עָלוּ אֶל כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְדָנוּ דִין, וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם הִזְמִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת בִּגְלָלְךְ, וַהֲרֵי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים הוֹסִיפוּ לְךְ עַד שֶׁתְּלַמֵּד תּוֹרָה אֶת הַגְּדִי הַשָּׁלֵם הַזֶּה הֶחָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
 
קָמוּ רִבִּי אֶלְעָזָר וְחַבְרַיָּיא, וְלָא שָׁבְקוּ לְבַר נָשׁ לְמֵיקָם בְּבֵיתָא, מִיַּד חָמוּ הַהוּא עַמּוּדָא דְּאֶשָּׁא דְּסָלִיק, וְרִבִּי יוֹסֵי פָּתַח עֵינוֹי. וְהַהוּא יַנּוּקָא דָּבִיק פּוּמֵיהּ בְּפוּמֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, זַכָּאָה חוּלָקָנָא דַּחֲמֵינָא תְּחִיַּית הַמֵּתִים, עֵינָא בְּעֵינָא. קְרִיבוּ לְגַבֵּיהּ, וַהֲוָה הַהוּא יַנּוּקָא נָאִים, כְּמָה דְּגָוַע מֵהַאי עָלְמָא, אָמְרוּ זַכָּאָה חוּלָקָךְ רִבִּי יוֹסֵי, וּבָרִיךְ רַחֲמָנָא דְּאַרְחִישׁ לָךְ נִיסָא, עַל גַּעְיָא וּבִכְיָיא דִּבְנָךְ, וּבְמִלּוֹי, דְּהָכִי דָּחִיק בְּמִלִּין שְׁפִּירִין לִתְרַע שְׁמַיָא, בְּמִלּוֹי וּבְדִמְעוֹי אוֹסִיפוּ לָךְ חַיִּין.
קָמוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְהַחֲבֵרִים, וְלֹא הִשְׁאִירוּ אָדָם לַעֲמֹד בַּבַּיִת. מִיָּד רָאוּ אוֹתוֹ עַמּוּד אֵשׁ שֶׁעוֹלֶה, וְרַבִּי יוֹסֵי פָּתַח עֵינָיו, וְאוֹתוֹ תִּינוֹק דָּבוּק פִּיו בְּפִיו. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ שֶׁרָאִינוּ תְחִיַּת הַמֵּתִים עַיִן בְּעַיִן. קָרְבוּ אֵלָיו, וְהָיָה אוֹתוֹ תִּינוֹק יָשֵׁן כְּאִלּוּ שֶׁגָּוַע מֵהָעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ, אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ רַבִּי יוֹסֵי, וּבָרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁהִרְחִישׁ לְךְ נֵס עַל הַצְּעָקָה וְהַבְּכִי שֶׁל בִּנְךְ וּבִדְבָרָיו, שֶׁכָּךְ דָּחַק בִּדְבָרִים יָפִים לְשַׁעַר הַשָּׁמַיִם, בִּדְבָרָיו וּבְדִמְעוֹתָיו הוֹסִיפוּ לְךְ חַיִּים.
 
נְטָלוּהוּ לְהַהוּא יַנּוּקָא, וּנְשַׁקוּהוּ וּבָכוּ עִמֵּיהּ מֵחֶדְוָה סַגִּיא. וְאַפְקוּהוּ לְבֵיתָא אַחֲרָא, וְאַתְּעֲרוּ עָלֵיהּ, וְלָא אוֹדְעוּ לֵיהּ מִיָּד, אֶלָּא לְבָתַר הָכִי. חֲדוּ תַּמָּן תְּלָתָא יוֹמִין, וְחַדִישׁוּ בַּהֲדֵי הַהוּא רִבִּי יוֹסֵי, כַּמָה חִדּוּשִׁין בְּאוֹרַיְיתָא.
לָקְחוּ אֶת אוֹתוֹ תִּינוֹק וּנְשָׁקוּהוּ, וּבָכוּ עִמּוֹ מֵרֹב חֶדְוָה, וְהוֹצִיאוּהוּ לְבַיִת אַחֵר, וְהִתְעוֹרְרוּ עָלָיו, וְלֹא הוֹדִיעַ לוֹ מִיָּד, אֶלָּא אַחַר כָּךְ. שָׂמְחוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְחִדְּשׁוּ יַחַד עִם אוֹתוֹ רַבִּי יוֹסֵי כַּמָּה חִדּוּשֵׁי תוֹרָה.
 
אָמַר לוֹן רִבִּי יוֹסֵי, חַבְרַיָּיא, לָא אִתְיְהִיבַת לִי רְשׁוּ לְגַלָּאָה מֵהַהוּא דַּחֲמֵינָא בְּהַהוּא עָלְמָא, אֶלָּא לְבָתַר תְּרֵיסָר שְׁנִין. אֲבָל תְּלַת מְאָה וְשִׁתִּין וַחֲמֵשׁ דִּמְעִין, דְּאוֹשִׁיד בְּרִי, עָאלוּ בְּחוּשְׁבָּנָא קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, וְאוֹמֵינָא לְכוּ חַבְרַיָּיא, דִּבְשַׁעֲתָא דְּפָתַח בְּהַהוּא פְּסוּקָא, וְגָעָא בְּאִינּוּן מִלִּין, אִזְדַּעֲזָעוּ תְּלַת מְאָה אַלְפֵי סַפְסָלֵי דַּהֲווֹ בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, וְכֻלְּהוּ קַיְימֵי קַמֵּיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּבָעוּ רַחֲמֵי עָלַי, וְעָרְבוּ לִי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְמְלֵי רַחֲמִין עָלַי.
אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, חֲבֵרִים, לֹא נִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְגַלּוֹת מִמַּה שֶּׁרָאִיתִי בְּאוֹתוֹ עוֹלָם, אֶלָּא לְאַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנִים. אֲבָל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ דְּמָעוֹת שֶׁשָּׁפַךְ בְּנִי, נִכְנְסוּ בְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וַאֲנִי נִשְׁבָּע לָכֶם, חֲבֵרִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפָּתַח בְּאוֹתוֹ הַפָּסוּק וְצָעַק בַּדְּבָרִים הָהֵם, הִזְדַּעְזְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף סַפְסְלֵי יְשִׁיבַת הָרָקִיעַ, וְכֻלָּם עוֹמְדִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וּבִקְשׁוּ עָלַי רַחֲמִים וְעָרְבוּ לִי, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְמַלֵּא רַחֲמִים עָלַי.
 
וְשַׁפִּיר קַמֵּיהּ, אִינּוּן מִלִּין, וְהֵיךְ מָסַר נַפְשֵׁיהּ עָלַי. וְחַד אַפֹּטְרוֹפֹּסָא הֲוָה קַמֵּיהּ, וְקָאָמַר, מָארֵי דְּעָלְמָא, הָא כְּתִיב(תהלים ח) מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עוֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. יְהֵא רַעֲוָא קַמָּךְ, זְכוּ דְּאוֹרַיְיתָא, וּזְכוּ דְּהַהוּא רַבְיָא, דְּקָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ עַל אֲבוּהָּ דְּתֵחוּס עָלֵיהּ, וְיִשְׁתֵּזִיב.
וְיָפֶה לְפָנָיו אוֹתָם דְּבָרִים וְאֵיךְ מָסַר נַפְשׁוֹ עָלַי. וְאַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֶחָד הָיָה לְפָנָיו, וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, הֲרֵי כָּתוּב(תהלים ח) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךְ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךְ שֶׁזְּכוּת הַתּוֹרָה וּזְכוּת אוֹתוֹ הַתִּינוֹק שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל אָבִיו, שֶׁתָּחוּס עָלָיו וְיִנָּצֵל.
 
רבותי, אין תפילה שהולכת ריקם!
370 דמעות של הילד, יצרו תחיית המתים.
515 תפילות של משה רבינו, עוד תפילה אחת, ומשה רבינו היה נכנס.
אומר המדרש -(משלי יח, כג): תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת. הקב"ה אמר למשה אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה
אם אתה רואה שהקב"ה אומר לו אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה, סימן, אומר המהרי"ל דיסקין, שהדיבורים היו כל-כך חזקים, שהקב"ה אומר לו – אל תדבר אלי יותר. בלאו אני אוסר עליך לדבר!
כי הדיבורים שלו, הם הדיבורים שפותחים את שערי התפילה, ומגיעים, כמו שאומר הפני יהושע, ומשה רבינו היה נכנס, ללמדנו, שאין שום תפילה שהולכת לאיבוד.
כלפי מה הדברים אמורים?
אנחנו נמצאים יום אחרי תשעה באב. כל אחד ישב וקונן על החורבן.
1946 שנה, אתה אומר – ריבונו של עולם, כמה אפשר?! כמה הורידו דמעות, כמה הדורות הקודמים הורידו דמעות, כמה צרות עברו עם ישראל, כמה בכו, כמה עברו, כמה עוד אפשר???
רבותי, אנחנו לא יודעים איזה תפילה תבקע את הרקיע ואיזה דמעה, היא זאת שתבקע את השערים, שיביאו לנו את משיח צדקנו.
אומר החפץ חיים(חכמת הדעת פרק 14) – והנה יש עוד עיקר גדול, דבר שמקרב את הגאולה, והיא התפילה והצעקה, וכמו שהיה במצרים דכתיב וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קוֹלֵנוּ, אף אנו צריכים להתנהג באופן כזה.
הוא מביא מדרש שמופיע בפרשת תצוה, על הפסוק(הושע יד, ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'. לפי שישראל אומרים אין לנו קרבן. אמר הקב"ה, דברים אני מבקש, ואין דברים אלא תורה. אמרו לו, אין אנו יודעים גם תורה. אמר להם, בכו והתחננו לפני, וכי אבותיכם לא בתפילה פדיתי, שנאמר  וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, ובימי יהושע, לא בתפילה עשיתי להם ניסים, הרי אין אני מבקש לא זבח ולא קרבנות, אלא דברים, שנאמר קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'.
אומר החפץ חיים – אין הקב"ה חפץ, לחייב כל בריאה, אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם, ואפילו אין אדם, כדאי לענות לו בתפילתו ולעשות חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עמו, ומכל זה, אנו רואים שהקב"ה חפץ שירבו בתפילה לפניו, וע"י זה יגאל אותנו.
פרשת ואתחנן יוצאת תמיד, לאחר תשעה באב, לומר לנו, צוּמוּ וּצְלוּ. צמתם בתשעה באב, שלא תחשבו, הנה, אנחנו כבר 1946 שנה מתפללים, עדין לא נענינו, אין תפילה שלא נענית! אין לנו מושג מתי נענה.
בעת שיעלה רצון לפני הקב"ה יתברך שמו, כולנו תקווה, שהימים שבאים עלינו לטובה, אלו הימים שנזכה בע"ה, לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן ואמן!!!
 

 
 
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים