אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת מקץ-עה חנוכה הרב רוזנבלום
דף הבית >> פרשת השבוע >> הרב ברוך רוזנבלום על פרשת השבוע >> ספר בראשית הרב רוזנבלום >> פרשת מקץ הרב רוזנבלום >> פרשת מקץ-עה חנוכה הרב רוזנבלום


בס"ד
פרשת מקץ/חנוכה – הרב ברוך רוזנבלום שנת תשע"ה.

פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת מקץ שנת תשע"ה.
בד"כ אנחנו מדברים על פרשיות השבוע.. אבל היום ואנחנו היום נמצאים, בנר שני של חנוכה, אז השיעור היום יעסוק בעניני חנוכה...
אבל היות ודרכנו לעסוק בפרשיות השבוע, נפתח קודם בחידה, שמצאתי בספר חמרא טבא, בעניני החנוכה דרך פרשיות השבוע:
כותב החמרא טבא {ר' אברהם שמחה הורביץ, עמוד קלה, חידה לחנוכה }קח מציאת יוסף, אל בגדי יוסף, ומחיר יוסף, אל תוספת יוסף, ותמצא חנוכה.
היות והפרשה שלנו עוסקת ביוסף, הוא לקח  את החידה של חנוכה, ומצא אותה בפרשת השבוע.
בואו ונראה את פתרון החידה:
לשון החמרא טבא – שמעתי מהרב שליט"א (זצוק"ל) רמז מה שאנו קוראים פ' מקץ בימי החנוכה ע"פ החידה שהמציא לזה, וזהו קח מציאת יוסף, אל בגדי יוסף, ומחיר יוסף, אל תוספת יוסף, ותמצא חנוכה, ופתרון החידה, מציאת יוסף הוא אותיות חן, כש"כ {לט, ד} וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן, ומחיר יוסף הוא אות כ' כסף, ובגדי יוסף הוא ש"ש כש"כ {מא, מב} וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ, שגמ' ו', אל תוספת יוסף הוא אות ה' שניתוסף על שמו ותמצא אותיות חנוכה, והחידה כתוב בפ' מקץ, ועוד אמר רמז כי חנוכה גימט' פ"ט, ובפרשת נשיאים שאנו קוראים בחנוכה יש פ"ט פסוקים והמדרש רבה פתח פ' מקץ בפרשה פ"ט.
לשון הרב - קח מציאת יוסף – קראנו בפרשת שבוע שעבר, שיוסף מצא חן, אז יש לנו את האותיות חי"ת ונו"ן.
אל בגדי יוסף – כאשר פרעה מלביש אותו בגדים, נתן לו בִּגְדֵי שֵׁשׁ. אומר החמרא טבא, שהאות השישית מאל"ף-בי"ת, היא האות ו'...
אז יש לך חן, ויש לך את האות ו', שזה בגדי שש.
ומחיר יוסף – שבוע שעבר קראנו שהאחים מכרו את יוסף בעשרים כסף, אז יש לך את האות כ', אז יש לך את הכ"ף של חנוכה.
הדבר האחרון שהוא אומר - אל תוספת יוסף – הגמרא במסכת סוטה אומרת, שהוסיפו ליוסף אות בשמו, נאמר את זה מחר בשיר של יום (יום חמישי בשבת) - עֵדוּת בִּֽיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי אֶשְׁמָֽע, הוסיפו לו את האות ה'.
אז יש לך כאן מציאת חנ, בגדי שש, שזה האות ו' (האות השישית באל"ף-בי"ת), מכירת יוסף בעשרים כסף – האות כ', ואל תוספת יוסף, שזה האות שהוסיפו לו בשמו, האות ה'... הגענו לחנוכה!
ממשיך החמרא טבא ואומר – ומהלך החנוכה נקרא את פרשת הנשיאים, ששם יש 89 פסוקים (פרשת נשֹא), מהפסוקים שקראנו היום ועד הפסוקים שנקרא בע"ה ביום רביעי הבא... 89  גימטריא חנוכה.
עוד רמז הוא כותב, שבמדרש רבה, פרשת מקץ, היא פרשה פ"ט, מכאן עוד רמז לחנוכה.
עד כאן דברי החמרא טבא, ויצאנו ידי חובה, בחידה לפרשת השבוע... ניגש לעסוק בנושא הקשור לחנוכה:
הרמב"ם (סוף הלכות חנוכה) כותב דבר, שבדר"כ לא מוצאים בדבריו, הוא לא נוהג לתת ציונים למצוות מסוימות, כי המשנה באבות אומרת - וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת...
כותב הרמב"ם (סוף הלכות חנוכה)  - מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וְנֵרוֹת וּמַדְלִיק
כל אחד שואל את עצמו, מאיפה הרמב"ם לקח את זה, זה הרי לא כתוב בשום מקום, לא בדברי חז"ל, ולא בדברי המדרשים...
אומר המגיד משנה במקום - מצות חנוכה וכו'. שם (דף כ"ג:) א''ר הונא הרגיל בנ''ח הויין לו בנים תלמידי חכמים.
תלמידי חכמים כן, אבל לא כתוב שהיא מצו חביבה עד מאוד... לכן אנחנו רוצים להבין, מה מונח כאן במצות נר החנוכה, שהיא"חביבה עד מאוד"... אבל עד שנגיע לזה, זה יהיה בע"ה רק עוד 50 דק'...
קודם כל נציב את היסודות, ובסוף שנסגור את כל הקצוות, נוכל אולי להבין בס"ד, מדוע מצוות נר חנוכה, היא מצוה"חביבה עד מאוד"...
הרוקח (ר' אליעזר מגרמייזה) בביאורי התפילה שלו כותב, שהיוונים גזרו על היהודים, חמש גזרות שיש בהם כרת, וחמש גזרות שאין בהם כרת:
גזירה ראשונה - גזרו לעבוד עבודה זרה, ולחקוק בקרן השור"אין לכם חלק באלוקי ישראל".
כותב הרוקח – המטרה היתה, להזכיר את חטא העגל. מה עשו היהודים?
עמדו ישראל ומכרום – מכרו את כל הבהמות שלהם, כדי שלא יצטרכו לכתוב על קרן השור"אין לנו חלק באלוקי ישראל".
גזירה שניה – גזרו לבעול נשותיהם נידה. זימן להם הקב"ה מקוואות מים בתוך בתיהם (מופיע גם בבעל-הטורים, פ' תולדות).
גזרו להפר ברית מילה, גזרו לחלל שבת וגזרו לבעול בתוליהם למלך. אלו חמשת הגזירות שמביא הרוקח, שיש בהם כרת.
וחמש גזירות שאין בהם כרת – לאכל חזיר, שלא ידליקו המנורה, שלא ישבו בסוכה, שלא יכתבו כתובה ושלא ילמדו תורה.
בא הרוקח, ומחלק את התפילה של"על הניסים", ואומר שהתפילה של"על הניסים" מבוססת על חלוקה של חמש וחמש... כמובן שזה לא הזמן לעסוק בזה... נקריא רק את דבריו של הרוקח.
כותב הרוקח – לכן תיקנו ה' דברים בתפילה עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת, ועוד חמש עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ, ועוד חמש גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ, ועוד חמש וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ.
אז הרוקח מביא חמש מקבצים של חמישיות, אחד כנגד גזרות שיש בהם כרת, ואחד כנגד גזרות שאין בהם כרת. צריך לדעת ללמוד אותם, כל חלק וחלק... אבל אלו דברי הרוקח...
המהדיר של הרוקח, מחפש את המקורות לכל דבר ודבר, ושולח למדרש שנקרא אוצר המדרשים (חלק א', עמוד 193).
לקחתי את אוצר המדרשים בחלק א'... זה לא המדרשים שאנחנו מכירים על חנוכה.... במדרשי חנוכה, במדרשי החשמונאים... זה מדרש שמופיע באוצר המדרשים... רוב המדרשים באים מהגניזה הקהירית, ושם יש מדרש שנקרא"מדרש חנוכה", כמדומני לא יותר מארבעה עמודים, ושם מופיעים כמה וכמה דברים, שמשום מה, הרוקח לא מציין אותם...
א' כל, הביטוי של חודש, לא מוזכר... ברית מילה ושבת מוזכרים, וכולנו יודעים ששלושת הגזרות העיקריות, היו חודש, שבת ומילה.
כותב החיד"א -  נהגו לומר"חנוכה שמח", כיון שזה מסמל את שלושת המצוות, שהיוונים רצו לעקור מעם ישראל  ש – שבת, מ – מילה, ח – חודש.
לכן מאחלים אחד לשני"חנוכה שמח", שרמוזים בו שלושת המצוות, שרצו היוונים לבטל מעם ישראל.
כותב אוצר המדרשים (חלק א) - היה שם משומד אחד בליעל, תתני בן פחת שמו, שהיה יועץ עצות רעות על ישראל, ואמר – כל זמן שיקריבו קרבן של שחר וקרבן של בן הערביים, אינם נופלים בידם. עמדו ובטלום....
השאלה שנשאלת היא – מה יש בקרבן התמיד, שאותו משומד ידע, שאם יבטלו אותו, יצליחו לגבור על עם ישראל?
אנחנו רוצים בע"ה, לעמוד על קרבן התמיד, ולנסות ולהבין, מה מונח בו:
אומרת הגמרא {מסכת מגילה ג, א-ב} – המלאך הגיע ליהושע בן-נון, ואמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי באתי על ביטול תורה מיד {יהושע ח-ט} וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה...
היות ובא אליו המלאך, ואמר לו שהוא תובע אותו, שאתמול הוא ביטל תמיד של בין הערבים, ועכשיו הוא ביטל תלמוד תורה, אז הוא בא אליו...
שואל תוספות – איפה זה כתוב בשאלת המלאך?
אומר התוספות במקום – אמש בטלתם תמיד של בין הערבים. קשה אמאי בטלוהו בשלמא תלמוד תורה בטלו לפי שהיו צרים על העיר כל ישראל אבל הכהנים אמאי לא היו מקריבים התמיד וי''ל לפי שהארון לא היה במקומו כדאמר פרק הדר (עירובין דף סג:) והכהנים נושאין את הארון וא''ת והיכי משמע לישנא דקרא דבטלו התמיד ותלמוד תורה ויש לומר דה''פ מדקאמר  הלנו אתה הכי קאמר בשביל תלמוד תורה באת דכתיב תורה צוה לנו אם לצרינו או בשביל הקרבנות שמגינים עלינו מצרינו.
אומר כאן התוספות במקום, שכוחו של קרבן התמיד, מגן על עם ישראל מהאויבים.
אם הוא מגן על ישראל מהאויבים, עכשיו מובן, למה התכוון אותו מתיוון, שאמר – אם אתם רוצים לגבור על ישראל, זה רק אם תבטלו את קרבן התמיד.
את אותו יסוד, אמר מתיוון/יווני נוסף... אומרת הגמרא {ב"ק פב, סוטה מט, ב} שמלכי חשמונאי, רבו אחד עם השני... לאחד קראו   אריסטובלוס, והשני קראו לו הורקנוס...
אריסטובלוס היה מבפנים, והורקנוס היה מבחוץ... מספרת הגמרא, שרצונו של הורקנוס היה לכבוש את ירושלים, ולמלוך במקום אריסטובלוס.
אומרת הגמראתָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה הָיָה הוֹרְקְנוֹס מִבַּחוּץ וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ  מְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם דִּינָרִין בַּקֻּפָּה וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִין. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמָה יְוָנִית, אָמַר לָהֶם: כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה אֵינָן נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם אתם הולכים ומעלים להם כבשים?! כל זמן שהם מקריבים קרבן התמיד, אין לכם סיכוי לגבור עליהם! אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁלְשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִין בַּקֻּפָּה, הֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ רַגְלָיו בַּחוֹמָה, נִזְדַעֲזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים; וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמָה יְוָנִית.
* למה דוקא 400 פרסה?
אומר היעב"ץ – מידת ארץ ישראל 400 פרסה...
והעיון יעקב כותב- היות וירושלים היא ליבה של ישראל, אז ברגע שנעץ החזיר ציפורניו בחומה... זה כמו שנתת מכה באמצע הגוף, וכל הגוף זז....
אם ככה, היוונים ידעו את הכוח שיש לקרבן התמיד.... גם אותו מתיוון וגם אותו יווני כאן בגמרא, שתיהם ידעו את הכוח שיש לקרבן התמיד, ונתנו את אותה עצה,שעד שלא יבטלו את קרבן התמיד, לא יצליחו להתגבר על ישראל...
למדנו מכאן, שיש לעם ישראל כוח מיוחד בזכות קרבן התמיד, והיוונים נתנו את עיניהם באותו קרבן התמיד, ודרשו להפסיק אותו, כדי לגבור עליהם.
אם אנחנו רוצים ראיה נוספת לכך, אפשר להביא ראיה ממשנה במסכת תענית {פרק ד, משנה ו}, שאומרת:
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא  יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.
ישנו פיוט, שאומרים אותו בני עדות אשכנז בי"ז בתמוז, שמופיע בקינות שאומרים בי"ז בתמוז, ושם נאמר כך:
...טָפַשׁ בְּמִקְדָּשֵׁנוּ צַר הַמַּשְׁמִיד. וְנֻטַּל מֵחָתָן וְכַלָּה אֶצְעָדָה וְצָמִיד. יַעַן כִּעַסְנוּךָ נִתַּנּוּ לְהַשְׁמִיד. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בֻּטַּל הַתָּמִיד: כָּלָה מֶנּוּ כָּל הוֹד וָשֶׁבַח. חַרְבּוֹ  שָׁלַף אוֹיֵב עָלֵינוּ לָאֶבַח. לִהְיוֹת עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים מוּכָנִים לַטֶּבַח. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בָּטְלוּ עוֹלָה וָזָבַח: מָרַדְנוּ לְשׁוֹכֵן מְעוֹנוֹת. לָכֵן נִתְפַּזַּרְנוּ בְּכָל פִּנּוֹת. נֶהְפַּךְ מְחוֹלֵנוּ לְקִינוֹת. כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בָּטְלוּ קָרְבָּנוֹת...
נשאלת השאלה – בשביל מה אתה מפייט כל כך הרבה?! אתה יכל לומר רק נִתְפַּזַּרְנוּ בְּכָל פִּנּוֹת, כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז בָּטְלוּ קָרְבָּנוֹת... אם בטלו קרבנות, אז כולם  בפנים... למה הוא מפרט את כל הקרבנות?
התשובה פשוט מאוד – עד שלא בוטל קרבן התמיד, לא בוטל כלום! כי ברגע שיש תמיד, אז המקום היה מוגן.
מה אומרת המשנה???
בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר... כל זמן שהיה קרבן התמיד, העיר לא הובקעה...
ברגע שבוטל התמיד, באותו רגע, גם הובקעה החומה!
וכאן נשאלת השאלה – מה הכוח שיש לקרבן התמיד, שמגן על עם ישראל?
האמת היא, שהמדרש ילקוט שמעוני {פרשת בֹא, אות קצ"א} כותב - מי פורע לכם ממדי, מרדכי ואסתר, מי פורע לכם מיוון, בני חשמונאי שהיו מקריבים שני תמידין בכל יום...
זאת אומרת, שהכוח של עם ישראל להתגבר על היוונים, זה הכוח של קרבן התמיד, והשאלה היא – מה מונח כאן, בקרבן התמיד?  שאלתו של הספר חזון למועד (מאמרים לימי החנוכה)
כדי להסביר את הדברים, בואו נלמד קצת פסוקים בתורה, בפרשת פינחס, ומזה נתחיל להבין מה זה קרבן התמיד, ובסוף נחבר אותו, גם לימי החנוכה:
בפרשת פינחס, אומר הקב"ה למשה רבינו, שהוא לא יכנס לארץ ישראל...
משה רבינו חשב שהוא עתיד להיכנס לארץ ישראל, היות והקב"ה אמר לו לתת את הנחלה לבנות צלופחד... אמר משה רבינו"אם הקב"ה מצוה אותי לתת נחלה לבנות צלופחד, אולי הכוונה שאני אזכה להיכנס לארץ ישראל".... והקב"ה אומר למשה - לא....{במדבר כז, יב}... עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל {יג} וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ
מיד אחרי שמשה רבינו שומע, שהוא עתיד לא להיכנס לארץ ישראל... למרות שזו לא פעם ראשונה, שהוא שמע את זה... הרי בנבואה של אלדד ומידד, הוא שמע את זה"משה מת ויהושע מכניס"... אבל עכשיו הוא שמע את זה, מפי הגבורה...
מיד מבקש משה רבינו בקשה מהקב"ה - {טז} יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה – בבקשה רבינו של עולם, תמנה מישהו שינהיג את עם ישראל...
אומר רש"ייפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדלתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע לטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נצר תאנה יאכל פריה.
משה רבינו היה בטוח שבניו ירשו אותו, אבל אמר לו הקב"ה שלא כך, אלא יהושע בן נון ירש אותו.
מיד לאחר מכן, מופיע בפרשת פינחס, הציווי על הקרבנות:
{ב} צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ  הקרבן הראשון שמדובר, הוא קרבן התמיד.
אומר רש"י במקום - צו את בני ישראל. מה אמור למעלה (כז, טז) יפקד ה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה, אמר לה המלך, עד שאת מצוה  אותי על בניך, צווי את בניך שישמעו בקולי.
לכן נסמך ענין יהושע בן נון לענין הקרבנות... שהקב"ה אומר למשה – לפני שאתה אומר יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה... תגיד לעם ישראל, שיעשו את הקרבנות!
עד כאן דברי רש"י הקדוש, שמקורם בספרי.
בספר אזנים לתורה, הוא מנסה לבאר למה דוקא  ציוה הקב"ה  על שמירת הקרבנות קודם, בסמוך למשיחת יהושע בן-נון.
אומר האזנים לתורה, לגאון ר' זלמן סורוצקין, שהסיבה שבחר לצוות הקב"ה דוקא על  המצוה הזאת, כי אברהם אבינו, שאל בברית בין הבתרים {טו, ח} בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה - איך אדע שאני ארש את הארץ הזאת?
אמר לו הקב"ה - קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל
אומר רש"י במקום - עגלה משלשת. שלשה עגלים, רמז לשלשה פרים פר יום הכפורים, ופר העלם דבר של צבור, ועגלה ערופה: ועז משלשת. רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד, ושעיר חטאת יחיד: ואיל משלש. אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של חטאת יחיד: ותור וגוזל. תור ובן יונה.
אומר האזנים לתורה – אברהם אבינו ששאל בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה – איך ארש את ארץ ישראל?
מה אמר לו הקב"ה?
בעזרת קרבנות, אתה תירש את ארץ ישראל!
הדברים מפורשים יותר בגמרא {מסכת תענית כז, ב} - א''ר יעקב בר אחא אמר רב אסי  אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר {בראשית טו-ב} ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה אמר אברהם רבש''ע שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה א''ל לאו אמר לפניו רבש''ע הודיעני במה אירשנה א''ל {בראשית טו-ט} קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' אמר לפניו רבש''ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
פירוש הדבר – אמר הקב"ה, אם אין קרבנות בפועל, כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת... כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה.... ולא אאבד אותם כו דור המבול ודור הפלגה, והכל בזכות הקרבנות.
אם ככה, אומר האזנים לתורה – עכשיו תבין טוב מאוד. יהושע עתיד להכניס אותם לארץ ישראל, בזכות הקרבנות, כפי שהשיב הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים.
אם ככה, אומר הקב"ה למשה רבינו"אני ממנה את יהושע בן-נון לרשת את מקומך, והוא עתיד להנחיל את ארץ ישראל לעם ישראל, בזכות הקרבנות"... לכן ציוה הקב"ה על מינוי יהושע בן-נון, מיד לאחר פרשת הקרבנות.
עד כאן דברי הספר אזנים לתורה.
בספרי, מופיע המדרש שמביא רש"י, עם תוספת מאד חשובה, שרש"י לא מביא אותה... נקרא את הספרי בפנים:
משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה אשתו נפטרת, והיתה מפקדתו על בניה. אמרה לו, בבקשה היזהר בבני.
אמר לה, עד שאת פוקדת אותי על בני, פקדי על בני, שלא ימרדו בי ולא ינהגו בי מנהג של ביזיון. כך אמר הקב"ה למשה, עד אתה פוקד אותי על בני, פקוד קודם בני, שלא ינהגו בי מנהג ביזיון, ושלא ימירו את כבודי באלהי נכר.
הקב"ה אומר למשה רבינו – עד שאתה אומר לי למנות מנהיג במקומך, ואתה מבקש ממני לדאוג לבניך... קודם תגיד לבניך שידאגו לי ושלא יעבדו עבודה זרה!
פירוש הדבר, שפרשת הקרבנות שבאה לאחר מינוי יהושע, באה לעקור את העבודה זרה!
אומר המהרש"ם מברעזן – זה גם מדוקדק טוב מאוד, עפ"י הרמב"ם (מורה נבוכים), שאומר שהציווי לעשיית הקרבנות בא, כדי לעקור את הרצון של עם ישראל, להקריב קרבנות לעבודה זרה... אמר הקב"ה, תעתיקו את רצונכם, ותקריבו קרבנות בשבילי.
הרמב"ן, בתחילת חומש ויקרא, מביא את דברי הרמב"ם הללו, ודוחה את דבריו ומוכיח, שהקרבנות הם לא רק בשביל לבטל את העבודה זרה, אלא יש להם מטרה בפני עצמה.
אם ככה, הקב"ה מצוה אותם שלא יעבדו לאלהי נכר.
בא המלבי"ם (פרשת פינחס) ושואל – איזה משמעות יש לקרבנות, לעקור את אלהי הנכר, ומדוע את סדר הקרבנות בפרשת פינחס, התורה פותחת בקרבן התמיד? מה יש בקרבן התמיד?
אומר המלבי"ם תשובה נפלאה ביותרפירוש ענין סמיכות פרשת התמיד להנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום, בזרוח השמש ובין הערבים בעת השקיעה, עבודת הבקר היה פונה למזרח ועבודת בין הערבים היה פונה למערב, וצוה ה' להקריב לפניו שני התמידים ותהיה שחיטת תמיד של שחר על קרן צפונית מערבית ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית, הפך עבודת השמש.

וידוע מה שאמרו חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דעבודה זרה ולא היה צריך לעבודת התמיד,
וכיון שבקש שיפקוד ה' איש על העדה ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג ענינים במלחמות ובצרכיהם ולא היה בכחו לבטל יצרא דעבודה זרה אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה פרשת התמיד, ועל זה אמרו וכן הוא אומר כי אביאנו אל האדמה וגו' ופנה אל אלהים אחרים, שאמר שם, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כי אם היה משה חי לא היה בא לידי כך.

לשון הרב להסביר – יוצא שבכוחו של יהושע בן-נון, לא היה האפשרות לעקור את העבודה זרה, ואם ככה, יביאו קרבן התמיד, והוא יעקור את המושג של עבודה זרה!
אם ככה, חשבתי אולי לומר:
הרוקח מביא, שבחמישה דברים שגזרו, שיש בהם כרת, הציווי הוא, שחייבו אותם לעבוד עבודה זרה.
איפה מצאנו, שחייבו אותם לעבוד עבודה זרה?
אולי בעצם עקירת קרבן התמיד, שזה הדבר הראשון שמביא הרוקח –"חייבו אותם לעבוד עבודה זרה, ולכתוב על קרן השור"אין לנו חלק באלהי ישראל".
עצם זה שביטלו את קרבן התמיד... ביטולו, הוא חלק מעבודה זרה!
מביא המלבי"ם, שקרבן התמיד עוקר עבודה זרה... ואם אתה לא מקריב קרבן התמיד, אז יוצא שאתה משריש עבודה זרה...!
זה היה רצונם של היוונים, להשריש עבודה זרה בעם ישראל.
אם אלה הדברים בס"ד, עוד נקודה אחת, לפני שנתחיל לחבר קצוות:
בילקוט שמעוני (פרשת ואתחנן, רמז תתל"ה) על הפסוק {דברים ו, ד} שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.
משל לחכם שהיה לו בן והיה מעלה לו שתי סעודות בכל יום, אחת בבקר ואחת בערב. אחר ימים ראה החכם את בנו שהעני, ולא היה יכול לעשות כשם שהיה למוד. קרא לו אביו וא"ל: בני, יודע אני שאין בך כח לאותן שתי סעודות שהיית מביא לי, איני מבקש ממך אלא שתהא שומע אותי דורש בבית הכנסת ב' פעמים והוא ערב לי כאותן שתי סעודות שהיית מעלה לי. כך אמר הקב"ה לישראל: לשעבר הייתם מקריבין לי שתי פעמים ביום: את הכבש אחד תעשה בבקר וגו', וגלוי וידוע לפני שבית המקדש עתיד ליחרב ומכאן ואילך אי אתם יכולין להקריב קרבנות, אלא מבקש אני תמורתן של קרבנות, שמע ישראל בבקר שמע ישראל בערב, ועולה לפני יותר מכל הקרבנות.
יוצא, שחז"ל ממשילים את קריאת שמע ישראל, שזה ייחוד ה', לקרבן התמיד.
אז קרבן התמיד יש לו שני דברים:
א' כל, לעקור את ענין עבודה זרה.
ב' כל, שזה כנגד 'שמע ישראל', שזה ייחוד ה'.  
אם אלה הדברים בס"ד, נלך עוד שלב אחד:
פרשת קרבן התמיד נפתחת - אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ...
מה זה אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי? וכי הקב"ה אוכל לחם?!
בא הנציב, ואומר - קָרְבָּנִי לַחְמִי, הכוונה להלחמה עם הקב"ה. אם אתה מביא קרבן התמיד, אתה נעשה מולחם עם הקב"ה.
מה הכוונה"נעשה מולחם"?
אומר הנציב דבר נפלא ביותר – הנשמה לא יכולה להתקיים בלי גוף. אם אדם יפסיק לאכל, מה תהיה התוצאה?
האדם ימות, ואז הנשמה תפרח... אז מה נותן כוח לנשמה, להיות בתוך הגוף?
האוכל!
אומר הנציב – לכן קוראים ללחם בשמו, כי הלחם 'מלחים', את הגוף עם הנשמה.
אם ככה, אומר הקב"ה - אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי... אם אתה מביא קרבן התמיד, אתה נעשה מולחם איתי, אתה נעשה מחובר איתי.
על מה נאמר עוד, שאם עושים אותו, הוא נעשה מולחם לקב"ה?
אומרת הגמרא {מסכת חגיגה יד, א} - כל משען לחם אלו  בעלי תלמוד שנאמר {משלי ט-ה} לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.
אומרת הגמרא – אחד שלומד גמרא, הוא נעשה מחובר לקב"ה!
אם ככה רבותי, יש אפשרות להיות מולחם לקב"ה, או בעזרת קרבן התמיד, או בלימוד של גמרא.
אם ככה, נחזור בחזרה, למה שאמר המלאך ליהושע בן נון:
אומר המלאך ליהושע בן-נון -  אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה יש לך שתי אפשרויות להיות מולחם עם הקב"ה, או בתורה או בקרבן התמיד... אז עכשיו אין לך לא את זה, ולא את זה, אז אתה חשוף לסכנה של אויבים!
פירוש הדבר – שתי דברים מגינים על עם ישראל, תורה וקרבן התמיד. אם אין לך קרבן התמיד, אז יש לך תורה, ולהיפך.
אם ככה, הבנו דבר נפלא:
שתי הדברים הללו, תורה וקרבן התמיד, מגינים על עם ישראל, ונעשים מחוברים איתם.
כשהיוונים רוצים לעקור אותנו מהקב"ה"אין לכם חלק באלהי ישראל", אז מה הם עושים?
מבטלים קרבן התמיד, ומנסים להשכיח את התורה!
אמרו היוונים - אם אין להם קרבן התמיד, ואין להם תורה, אז הם כבר לא מולחמים עם הקב"ה, ואז נוכל להילחם בהם.
זו מעלת קרבן התמיד, וזו מעלת התורה הקדושה.
אם אלה הדברים, נוכל ללכת בע"ה, לשלב הבא: {מובא בהרחבה בפרשת פינחס תשע"ב}
בספר תכלת מרדכי (פרשת פינחס), של המהרש"ם מברעזן, הוא מביא גמרא מאוד מעניינת, שדרכה בע"ה, נוכל להתחבר לחנוכה.
אומרת הגמרא {מסכת פסחים נז, א} - תנו רבנן ארבע צווחות צוחה עזרה ראשונה צאו מכאן בני עלי שטימאו היכל ה' ועוד צווחה צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים זה היה בזמן שמלכות בית חשמונאי שלטה בירושלים, ויששכר איש כבר ברקאי היה כהן גדול באותה תקופה. מה הוא עשה?
דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה היה עובד בעזרה, כאשר ידיו היו מכוסות בכפפות.
שואלת הגמרא -  מאי סלקא ביה ביששכר איש כפר ברקאי מה העונש שהוא קיבל, שעבד עם כפפות?
אומרת הגמרא - אמרי מלכא ומלכתא ( רש"י – ממלכי בית חשמונאי) הוו יתבי המלך והמלכה ישבו יום אחד, לשתות כוס קפה, יש להם דיון אסטרטגי בינלאומי – איזה דבר יותר טוב, לאכל גדי או לאכל כבש מלכא אמר גדיא יאי המלך אמר לדעתי גדי יותר טוב ומלכתא אמרה אימרא יאי והמלכה אמרה, לדעתי כבש יותר טוב. אמרו מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא מי יכריע בסוגיה הקשה? הכהן הגדול – יששכר כפר ברקאי, והוא יכריע.
קראו לו, ושאלו אותו... אתא איהו אחוי בידיה אי גדיא יאי הרים את ידו ואמר – בטח כבש!!! 
שאל אותו המלך – למה?
אמר לו – הקב"ה על הבוקר, אומר {שמות כט, לט} אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר... ואם מה הוא מסיים את היום? וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם
אם מלכו של עולם פותח את הבוקר, בקרבן התמיד של שחר, בכבש, ומסיים את היום בקרבן של בין הערבים, אז ודאי שכבש יותר טוב!!!
אמר מלכא הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא ניפסקו לימיניה היות והמלך אמר שגדי יותר טוב, ויששכר כפר ברקאי הרים את ידו, ואמר שכבש יותר טוב, אז הוא פגע בכבוד המלך, ציוה המלך להוריד את ידו הימנית.
יהב שוחד ופסקיה לשמאליה – אמר יששכר כפר ברקאי לצו של המלך – תעשה טובה, לא את יד ימין, יש לי עליה שעון, קח מעטפה זה בשבילך, ותוריד לי את היד השמאלית. הוריד לו את יד שמאל.
שמע מלכא ופסקיה לימיניה יום אחד הולך המלך ברחוב, רואה אותו עם פרוטזה ביד שמאל, ויד ימין מתפקדת. אמר לו – בֹא רגע לכאן, אני אמרתי שיורידו לך את יד ימין, איך היא נשארה??
אתה יודע... היתה טעות.. J
טעות?! תורידו לו גם את יד ימין! אז הורידו לו גם את ימין וגם את שמאל.
אמר רב יוסף בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא ברוך הוא הקב"ה, שתבע את העונש מיששכר כפר ברקאי, כאן בעולם הזה, ולא חיכה עם העונש שלנו לעתיד לבוא. זה העונש שהוא קיבל, על זה שהוא לבש כפפה בזמן  הקרבת הקרבנות.
שואל הבן-יהוידע – אבל את הכפפה הוא לבש ביד ימין, למה הורידו לו את יד שמאל?
ואומר – הוא הלביש בעזרת יד שמאל, את יד ימין, ולכן זה סייע לו בדבר, אז הורידו לו גם אותה. עד כאן דברי הגמרא.
רבותי, אני לא מבין את הגמרא הזאת....
יושבים מלך ומלכה, ורוצים להזמין ארוחת צהריים מהטבח המקומי..."מה יותר טוב, בשר של עז, או בשר של כבש?"
למה הוויכוח?! תזמין גם את זה וגם את זה... מה חסר כסף בבית המלוכה?!
רוצים לברר מה יותר טוב... את מי שואלים???
את הכהן הגדול?! מה הוא אוכל את כל הקרבנות שהוא שוחט?! למה דוקא אותו אתם שואלים???
שואלים אותו... והוא גם אומר תשובה –"בטח שכבש יותר טוב!!!"
תגיד, מה אתה אומר שכבש יותר טוב?! אתה יודע שהמלך והמלכה מתווכחים, תהיה דיפלומט, אתה הולך להסתבך עם המלך???  תשלח אותו לטבח, שהוא יגיד לו מה יותר טוב!
זו שאלתו של המהרש"ם מברעזן, על דברי הגמרא.
אומר המהרש"ם מברעזן – בֹא ואסביר לך, על מה התנהל הוויכוח... הגמרא (מסכת שבת פח, א) אומרת – אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו איך מלאכי השרת משתמשים בו דכתיב (תהילים קג-כ) ברכו ה' מלאכיו  גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע.
רבה ישב ולמד, והיו אצבעותיו מקופלות, הם כנראה נגעו בחפץ חד, ונחתכו לו האצבעות. עבר שם צדוקי אחד, וראה כיצד דם נוטף מהאצבעות של רבה.
מה הוא אמר לו? עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא אתם עם פזיז, שהקדמתם את הפה שלכם לאוזן
איבעי' לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו הייתם צריכים להקדים נשמע לנעשה ולא להיפך.
קודם כל, הייתם צריכים לשמוע, אם כן תקבלו, ואם לא, לא תקבלו.
אמר לו רבה אנן דסגינן בשלימותא אנחנו הולכים בתמימות כתיב בן (משלי יא-ג) תומת ישרים תנחם.
אם ככה, אומר המהרש"ם מברעזן, בספרו תכלת מרדכי – היהודים הקדימו פה, לאוזן. אומות העולם, הקדימו אוזן לפה.
איפה זה בא לידי ביטוי?
אומרת הגמרא {מסכת בכורות} - כאשר אתה רוצה לפסול בכור, לפני שהוא יצא מרחם אמו, אתה יכל להטיל בו מום. אחרי שהוא יצא החוצה, אסור לך להטיל בו מום...  אם זה גדי, אתה עושה לו חור באוזן, ואם זה גדי, אתה עושה לו חור בשפתים
אומר רש"י במקום - כי הגדי מוציא קודם את האוזן, והשֹה מוציא קודם את השפתיים.
אם ככה יוצא, אומר התכלת מרדכי – אומות העולם, מוציאים קודם אוזן, ואם ככה, למי הם דומים???
לגדי.
ועם ישראל, שקודם אומר נעשה ואחר כך נשמע, למי הוא דומה?
דומה לשׂה – לכבש.
יוצא, שהאוזן ראשונה מסמל את הגדי, ואילו הוצאת הפה ראשונה, מסמלת את הכבש.
עם ישראל אמר"נעשה ונשמע" – ככבשים, ואומות העולם אמרו"נשמע ונעשה" – כעיזים.
אם ככה, אומר התכלת מרדכי:
יושבים המלך והמלכה לארוחת בוקר, יש להם דיון - כאשר מלך, מצוה דבר מסוים, האם הנתינים שמצויים תחתיו, יכולים להגיד לו - קודם נשמע מה אתה אומר, ואז נחליט אם אנחנו מקבלים את זה או לא....או שאנשים שנמצאים תחת מלך, והמלך אומר דבר מסוים, צריכים לשמוע מה שהוא אומר, גם אם לא מבינים. 
אמר המלך – גדי, יותר טוב.
הם לא שאלו לגבי סטייק של גדי, או סטייק של כבש, מה יותר טוב. זה לא דיון אצלהם.
הם דנים האם נכון, מה שאמרו אומות העולם – קודם כל נשמע, ואחר-כך נעשה, או שאמרו ישראל – נכון, נעשה ונשמע.
המלך טען – גדי. למה גדי יותר טוב?
כי הגדי קודם כל שומע, ואחר-כך עושה, וזה מה שאמרו אומות העולם – נשמע ונעשה.
אמרה המלכה – כבש יותר טוב. למה?
כי קודם כל רוצים לעשות, מה שהמלך אומר. לא שואלים שאלות!
יוצא שהמחלוקת בין המלך למלכה, על מה היתה?
אם נהגו נכון אומות העולם, שאמרו – נשמע ונעשה, או נהגו נכון ישראל, שאמרו – נעשה ונשמע?
את מי שואלים שאלה כזאת?
לא את הקצב של הילטון  J את מי שואלים? את יששכר איש כפר ברקאי – תביא לנו ראיה, מי יותר טוב.
אמר יששכר איש כפר ברקאי – אם אתה רואה שהקב"ה מקריב אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, פירוש הדבר, שהקב"ה רוצה לזכור בכל בוקר, את מעמד הר סיני, הקב"ה רוצה לזכור בכל בוקר, אז זה שהקדימו נעשה לנשמע. איך הוא יזכור כל בוקר?
מצוה הקב"ה כל בוקר מקריב אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם, ואז מה אני יזכור?
אני יזכור, שעם ישראל הקדימו, נעשה לנשמע! אלה דבריו הנפלאים, של המהרש"ם מברעזן.  
אומר הזוהר הקדוש – תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, כנגד אברהם ויצחק.
תמיד של שחר – כנגד אברהם, שנאמר וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר.
תמיד של בין הערבים – כנגד יצחק, שנאמר {כד, סג} וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב.
אומרים חז"ל במדרש {ויקרא רבה, פרשה ב, אות יא} – קרבן התמיד, מזכיר את עקידת יצחק  בְּשָׁעָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ הִתְקִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי כְבָשִׂים, אֶחָד שֶׁל שַׁחֲרִית וְאֶחָד שֶׁל עַרְבִית, וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין תָּמִיד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְקוֹרִין אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה צָפֹנָה לִפְנֵי ה', זוֹכֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲקֵדַת יִצְחָק, מְעִידַנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, בֵּין גּוֹי בֵּין יִשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין עֶבֶד בֵּין אָמָה, קוֹרִין אֶת הַמִּקְרָא הַזֶּה, צָפֹנָה לִפְנֵי ה', זוֹכֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲקֵדַת יִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: צָפֹנָה לִפְנֵי ה'.
למה זה מכיר את עקידת יצחק?!
כי הראשון שאמר"נעשה ונשמע", היה אברהם אבינו, שעקד את בנו על גבי המזבח!
אברהם אבינו לא שואל שום שאלות!
אומר המדרש {שוחר טו בתהילים} – לקח הקב"ה את הר המוריה, ושם אותו על הר סיני.
אם אלה הדברים, למדנו מכאן יסוד – קרבן התמיד של שחר, ושל בין הערבים, זה קרבן שהקב"ה מבקש לזכור בכל יום, שמזכיר  את עקידת יצחק ואת קבלת התורה.
אם אלה הדברים בס"ד, אולי יש לנו כאן פשט לגבי חנוכה:
המשנה בפרקי אבות אומרת {משנה יד} - הוּא הָיָה אוֹמֵר,  חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.
מתי עם ישראל נקראו בָּנִים לַמָּקוֹם?
אומרת הגמרא {מסכת שבת פט, ב} – בשעה שאמר הקב"ה ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם {שמות ד-כב} בני בכורי עכשיו בני ולא בניך....
אומר רש"י במקום - קראת להן בני בכורי ישראל. שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים.
יוצא, שעם ישראל קיבל את התואר"בנים", במעמד הר סיני!
ממשיכה המשנה ואומרת - חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.
הכלי חמדה שניתן לעם ישראל, שבו ברא הקב"ה את העולם, זה כשנתן להם את התואר"בנים".
אומר המדרש {תנחומא, פרשת כי-תשא, אות לד} - וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ (הושע ח, יב). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כְּתָב לְךָ, בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב. וּלְפִי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עֲתִידִין לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְלִהְיוֹת קוֹרְאִין בָּהּ יְוָנִית, וְהֵם אוֹמְרִים אָנוּ יִשְׂרָאֵל, וְעַד עַכְשָׁו הַמֹּאזְנַיִם מְעֻיָּן. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאֻמּוֹת: אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאַתֶּם בָּנַי, אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מִי שֶׁמִּסְטוֹרִין שֶׁלִּי אֶצְלוֹ, הֵם בָּנַי. וְאֵיזוֹ הִיא? זוֹ הַמִּשְׁנָה שֶׁנִּתְּנָה עַל פֶּה, וְהַכֹּל מִמְּךָ לִדְרֹשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב. וּמַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי. וְאִם כֵּן, כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ. אֶלָּא תֵּן לָהֶם מִקְרָא בִּכְתָב, וּמִשְׁנָה עַל פֶּה. כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים, הֲרֵי מִקְרָא. כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הֲרֵי מִשְׁנָה עַל פֶּה. דָּבָר אַחֵר, כְּתָב לְךָ. מִכָּאן אָמְרוּ: הַמְתַרְגֵּם לַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אָסוּר לוֹ לְהִסְתַּכֵּל בַּתּוֹרָה וּלְתַרְגֵּם. וְהַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אָסוּר לוֹ לִתֵּן עֵינָיו חוּץ מִן הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּכְתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָתַבְתִּי עַל הַלּוּחוֹת אֶת הַדְּבָרִים אָסוּר לִמְתַרְגֵּם לְעַיֵּן בַּתּוֹרָה וּלְתַרְגֵּם שֶׁנֶּאֱמַר: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים, הֲרֵי הַמִּקְרָא. כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים, תַּרְגּוּם שֶׁנִּתַּן עַל פֶּה. אָמַר רַבִּי רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, כְּתָב לְךָ וְגוֹ'. כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית. עַל יְדֵי מָה אֲנִי כּוֹרֵת עִמְּךָ בְּרִית. עַל יְדֵי כְּתָב לְךָ, וְעַל יְדֵי עַל פִּי. אִם קִיַּמְתָּ שֶׁבִּכְתָב בִּכְתָב וְאֶת שֶׁבְּעַל פֶּה עַל פֶּה, כְּאִלּוּ עִמְּךָ כָּרַתִּי בְּרִית. וְאִם שִׁנִּיתָ, לֹא כָּרַתִּי עִמְּךָ בְּרִית.
יוצא, שהיוונים רצו להיקרא"בניו של הקב"ה", ולכן תירגמו את התורה ליוונית!
רבותי, שלושת הדברים שרצו היוונים לעקור מעם ישראל היו– שבת, חודש ומילה.
כותב הבני יששכר (מאמרי חודש כסלו-טבת, מאמר ד, אות פ"ח} – וכתב החיד"א {ראש דוד, פרשת מקץ}  ששלושת המצוות האלה (חודש, שבת ומילה) הם המאפיינים שעם ישראל, הם הבנים של הקב"ה:
שבת – אין לגוי מה לחפש בשבת. גוי ששבת, חייב מיתה.
מילה – נאמר בזוהר הקדוש, שמי שמל את עצמו, נחשב בנו לקב"ה.
קידוש החודש – אומר המדרש,  מה פתאום נתן הקב"ה קידוש החודש, בשעת יציאת מצרים?
משל למלך שהיה לו שעון, והיה לו בן קטן, שלא יכל לתת לו עדין את השעון, משום ערכו היקר. כיון שהגדיל, מסר המלך את השעון לבנו – עם ישראל הגיע ליציאת מצרים... מה הדבר הראשון שהקב"ה נותן להם? קידוש החודש, שנאמר {שמות יב, ב} הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים.
אומר לנו החיד"א – בשלושת הדברים האלה, אנחנו הופכים להיות בנים של הקב"ה.
יוצא שאין ויכוח על"בצלם", כפי שאומרת המשנה באבות... היוונים בצלם וגם היהודים בצלם...
אז על מה הוויכוח???
הוויכוח הוא, אם הם בנים של הקב"ה.
הם מתרגמים את התורה ליוונית, ואומרים"אנחנו בנים"...!
אומר להם הקב"ה – לא, אתם לא בנים!
יוצא שהוויכוח היה על חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים יד), בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.
הוויכוח הזה הלך, כאשר גברה מלכות בית חשמונאי, עליהם.
רבותי, אם אלה הדברים... מדוקדק היטב  ב"על הניסים" - בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ....
מה זה קשור בָנֶיךָ? אתה מדבר על מתתיהו כהן גדול ובניו...
אלא, הוויכוח היה, מי הבן של הקב"ה ומי לא!
היוונים תירגמו את התורה ליוונית, ואמרו"אנחנו בניו של הקב"ה"
אמר להם הקב"ה –"מי שהסוד נמצא אצלו, הוא בני"
מי שהיה במעמד הר סיני, ומי שלומד את התורה, הוא הבן של הקב"ה!!!
אם הוויכוח למי ניתנה תורה, והוויכוח מי נקרא בנו של הקב"ה, זה השאלה – במה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל יותר? ובמה חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם?
אומר הרמב"ם – אם זה הוויכוח שיש בין יוונים ליהודים... מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד... כי במצוה של חנוכה הוברר, מי חביב לקב"ה ומי לא.
ברוך ה', נמצאים כבר ביום השני של חנוכה....
יזכנו הקב"ה, שנתעלה למצוות חביבות כזאת, שנזכה בע"ה, מהאורות של חנוכה לאורו של משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואמן!!!
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לקבלת השיעור בדואר אלקטרוני, שלחו בקשה לgg2006@013.net.il
 
 
 

 
 
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים