אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  
      פרשת בא
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר שמות >> פרשת בא

 פרשת בא
''כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם'' (יא א)
מדוע היה הכרח לגרש את עם ישראל ?
 
''וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה'' ('שמות' י א)
כמה מגדולי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו:
מדוע נאמר כאן ''בֹּא אֶל פַּרְעֹה'' ולא 'לך אל פרעה' ?
בענין זה כותב ר' חנוך צבי מבנדין, חתנו של ר' יהודה לייב מגור (בעל 'שפת אמת'), בספרו 'יכהן פאר': ''זוגתי, הרבנית פייגא, אומרת כך:
שהשם יתברך, כביכול מרגיע את משה לקראת השליחות הקשה
אל מלך מצרים ואומר לו: ''בֹּא'' איתי ושנינו יחד נלך ''אֶל פַּרְעֹה..'' ''...
הצדיק ר' מנחם מנדיל מקוצק אומר: ''שלעולם אין פורשים ממחיצתו של הקב''ה
וא''א לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי ''מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'' ('ישעיה' ו ג).
משום כך קורא כאן ה' למשה; ''בֹּא'' איתי ''אֶל פַּרְעֹה'' והנני איתך בכל אשר תלך'' !
 
''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ''
משה רבנו נצטער כאשר ראה עמידה איתנה ועקשנות כזו מצד הסטרא אחרא.
ניחמו השי''ת ואמר לו; כי עקשנות זו אינה מצד פרעה,
אלא; ''כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ'' ואין זה מכח עצמו.
 
''עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי'' (י ג)
טבעו של אדם בישראל הוא; שאפי' אין בו הכנעה לפני השי''ת, הרי עצם עובדה זו גורמת לו עוגמת נפש ובעמקי נפשו היה רוצה שתהיה לו הכנעה. עגמת נפש פנימית זו נחשבת בשמים גם היא, למדרגה כלשהי של רצון. וזוהי 'רעוא דרעוא' רצון לרצון.
ואילו פרעה, לא היתה בו שום עגמת נפש על אשר איננו יכול להכניע עצמו.
ולא עוד אלא שבע רצון היה מהכבדת לבו ובזה היה עיקר חטאו;
''עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי'' ? מדוע אינך רוצה לעולם בהכנעה
ואפי' אין בך שמץ של צער על הכבדת הלב שלך. ('שפת אמת')
 
ישנן עבירות חמורות שעליהן; 'אין מספיקין בידו לעשות תשובה'. אעפ''כ, אם האדם מתבונן בגודל החטא ובמניעת התשובה ממנו ועי''כ הוא בא לידי שברון לב ושפלות רוח, מתגלגלים עליו רחמי שמים והשי''ת פותח לפניו דרך מיוחדת לשוב בתשובה, כפי שאמרו חכמינו: 'חותר חתירה מתחת כסא הכבוד לקבלו בתשובה' השפלות וההכנעה סוללות בפניו דרך תשובה חדשה, דרך אחורית שלא תתכן באורח תקין. אבל אם ''מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי'' אם אין שברון לב והכנעה על אשר 'אין מספיקין בידו לעשות תשובה', הרי לבסוף אמנם 'אין מספיקין בידו לעשות תשובה'. ('ישמח ישראל' בשם אביו הה''ק מאלכסנדר)
 
''וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים. לֹא רָאוּ
אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים'' (י כב כג)
רש''י כותב כאן על פי המדרש: ' ''וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה... שְׁלשֶׁת יָמִים''
 חושך של אופל, שלא ראו איש את אחיו ג' ימים.
ועוד שלושת ימים אחרים, מוכפל על זה ש ''לֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו''.
יושב אינו יכול לעמוד. ועומד אינו יכול לישב'. האדמו''ר רבי חנוך מאלכסנדר
פירש את הכתוב שלפנינו בדרך חסידית: בגלל ש ''לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו'',
אלא כל אחד דאג רק לעצמו וכל מעייניו היו נתונים להצלת נפשו ונפש בני ביתו בלבד, לכן ''לֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו'', אף אחד מהם לא הצליח להתרומם משפל המדרגה התחתונה, שהיה שרוי בה. אפשר שזו גם כונתם של חכמינו שאמרו במדרש;
כי 'עוביו של החושך כדינר זהב', כי הרדיפה אחר דינרי הזהב,
מגבירה בבני האדם את האנוכיות, שלא ירצו
ולא יוכלו לראות את צערו ודחקו של הזולת. ('אבני אזל')
 
''וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ...כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ'' (י כו)
בהמותינו תלכנה אתנו מרצונן הטוב, שכן יהיו משתוקקות לעלות קרבן לפני השי''ת,
כפי שאמרו חכמינו על הפר שהקריב אליהו הנביא; כי רץ בשמחה אל המזבח.
בעוד שהפר השני שהקריבו נביאי השקר, סירב ללכת למזבח. ומזה גופא נלמד לקח
כיצד לעבוד את השי''ת, אם בהמה זו שאין בה דעת, משתוקקת להיות קרבן לאלקים,
 עאכו''כ צריכים בני אדם שהם בני דעת, להשתוקק לעבודת השם.
''כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ'' ('מלבי''ם')
 
''וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה'' (י כו)
אמרו חכמינו בגמ'; כי אילו לא ניתנה תורה,
היינו לומדים הרבה דברים מבהמות וחיות,
כגון: 'צניעות מהחתול, גזל מהנמלה, דרך ארץ מהתרנגול' וכיוצא בזה.
 הוא אשר אמר משה רבנו; כי מכיון
''וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה''
עלינו ללמוד בינתיים ממקננו. ('ארץ חמדה')
בעל 'חידושי הרי''ם' היה אומר: כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעוה''ז,
אין אנו יודעים אם יש להן ערך וממשות, אם כשרות וטהורות הן כל צרכן
 ואם עשויות הן לשם שמים; ''עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה'' עד אשר נבוא לעולם החשבון,
 רק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעוה''ז.
 
''כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם'' (יא א)
כיון שרצו מן השמים, שלא ישארו אצל בנ''י שום עקבות ורישומים מטומאת הגלות,
היה הכרח בגירושין. עי''ז שפרעה גירש את בנ''י, עקר אותם לחלוטין ממצרים. עד שלא היה להם עוד כל קשר עם תועבת הגלות ומסוגלים היו להתרומם מיד למדרגה גבוהה כזו, שיקראו; ''צִבְאוֹת ה' '' ('שמות' יב). ואילו היה משלח אותם מתוך שלום ורצון טוב,
לא היו מסוגלים לכך כל עיקר. לפיכך היה הכרח; ''גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ''. ('שפת אמת')
 
''וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם'' (יב כו)
לדברי הקדמונים זו שאלתו של הבן הרשע הקורא ביהירות ובלעג:
''מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם'' ? וע''כ נאמר בהגדה של פסח;
' ''לָכֶם'' ולא לו' ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר.
לכן מקהים את שיניו ומשיבים לו מדה כנגד מדה:
''בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'' (יג ח) 'לִי ולא לו'.
'אילו היה שם (הרשע) לא היה נגאל'. העיר בענין זה הרב משה אביגדור עמיאל,
בשאלת הבן החכם נאמר בלשון יחיד: ''כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר
מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם ? ('דברים' ו כ).
 גם הבן התם מוזכר בפרשתנו בלשון יחיד:
''וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת'' ? (יג יד).
ורק בשאלת הבן הרשע נאמר בלשון רבים: ''וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם''.
משום שהמציאות העגומה היא, שסוג זה של בנים הוא הרוב במשפחות רבות בישראל.
 
''רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם'' (י י)
רש''י: 'ומדרש אגדה שמעתי; כוכב אחד יש ששמו רעה. אמר להם פרעה;
''רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה''. וכשחטאו ישראל בעגל ובקש הקב''ה להרגם, אמר משה בתפלתו''
''לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם'' ('שמות' לב יב). זו היא שאמר להם;
''רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם'' מיד; ''וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה'' (שם יד)
והפך את הדם לדם מילה, שמל יהושע אותם. וזהו שנאמר:
''הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם'' ('יהושע' ה ט) שהיו אומרים לכם;
'דם אנו רואין עליכם במדבר''. דברי חז''ל לכאורה, צ''ע. הרי לא נתחייבו הריגה
אלא בחטא העגל. וקודם שחטאו היה הדבר תלוי בבחירתם. איך אפשר א''כ,
לראות באצטגנינות את העתיד התלוי בבחירה, דבר השייך והמצוי רק אצל הקב''ה ? הגר''א דסלר זצ''ל בספרו 'מכתב מאליהו' (ח''א עמ' 185) מיישב את הדברים ע''פ דברי המכילתא ('בשלח' יז): 'ולא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי מן'. כונת המכילתא היא;
אין לתלות טעם נתינת התורה במדבר רק בעובדה שבמצרים א''א היה לתת להם,
לפי שהיו שרויים במ''ט שערי טומאה ומאידך היה צורך שיכנסו לארץ עם התורה.
הסיבה היתה משום, שתורה וטבע הם תרתי דסתרי. כי הטבע הוא כלי זין של השטן. וכאשר מסתכלים לפי מבט זה רואים שאין לאדם שום אפשרות לחיות חיים רוחניים וכי אם ינסה לחיות חיים כאלה, ישלוט בו החרבן. לפי''ז מבואר; שפרעה אמנם ראה כי רעה נגד פניהם, אולם ראייתו היתה ע''פ המבט הטבעי. אך הקב''ה נתן תורה לישראל עפ''י ההנהגה של למעלה מן הטבע והיינו; בחינת 'אוכלי מן'. רק כאשר חטאו בעגל וירדו למדרגת הטבע, חלה עליהם גזירת הרעה, עד כי גם כאשר מחל להם ה', היה צריך
לפדות הרעה בדם המילה, שיש בה ענין של שבירת הטבע (עיין במהר''ל בתפא''י).
דבר זה אנו רואים בחוש עד היום הזה, בכל אדם לפי מדרגתו. מי ששמירת שבת
מהווה נסיון עבורו, יראה עפ''י הטבע ששמירת שבת תחריב את פרנסתו.
אבל העומד בנסיון ובוטח בה', ימצא שהזמינו לו מן השמים מוצא. וכן מי שרוצה לבנות לעצמו בסיס רציני עפ''י הטבע, לא יוכל להיות בן תורה לעולם, כיון שתמיד יראה בחוש, שלימוד התורה יהרוס את בסוס פרנסתו. רק מי ששם נפשו בכפו ודבק בתורה,
הקב''ה מסייעו ללמוד ולהתפרנס גם בלי הבסיס הטבעי. ('לקח טוב')
 
''כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל'' (יב טו)
תמה ה'סבא מקלם' בספרו 'חכמה ומוסר' (ח''ב מאמר קיט): מה ראה השי''ת לכוון
את השעה של הגאולה לזמן שבצקם עדין לא החמיץ? ותירץ עפ''י המשנה:
'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל' (פ''ו מ''ד).
כונת המשנה לדעתו, אינה לצוות שבדוקא יש לחיות חיי צער,
אלא להורות לנו את אופי החיים הנצרך ללימוד החכמה. והיינו;
מה שאחז''ל במקום אחר; 'אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן,
ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא,
במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינת לעיניו, לעפעפיו תנומה'
(רמב''ם 'יד החזקה' 'תלמוד תורה' פרק ג יב).
אל יאמר אדם אזכה בכתרה של תורה מתוך עידון, אלא רק מתוך מיעוט דרך ארץ ותענוג. והענין, כי כל מרעין בישין נובעים מן התאוה. כדי לזכות בחכמה חייבם לכבוש את התאוה. גדול העונג של המתגבר על תאותו, הרבה יותר מזה הנכנע לה ומשיג אחד מאלף ממה שמבקש. כובש התאוה בשמחתו על מה שהשיג ובאי הרגשתו בחסרון כלשהו,
הריהו מוקף בשמחה. ולעומתו, מי שתאותו מושלת עליו, ה
ריהו בצער על מה שעדין חסר לו. צער זה מפיג את שמחתו ופוגע גם במה שכבר השיג. דהמע''ה נתן דעתו על כך בשוררו; ''רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ'' ('תהילים' לב י). מכאובי הרשע נובעים מדאגותיו על עתיד הכבוד שלו
ועל המצב הגשמי הצפוי לו ועוד ממה שהוא חי חיים בלי שמחה.
משא''כ; '' הַבּוֹטֵחַ בַּה' '' הוא מוכתר בכל מיני שמחות ממה שיש לו
 וממה שאין חסר לו כלום. נמצא ששמחתו גדולה מאד,
 שהרי הדברים שאינם חסרים לו היום רבים מאד.
 נמצא ששבירת התאוה היא דבר מוכרח לאדם באשר הוא אדם וכ''ש באשר הוא יהודי. ולכן כאשר הוציא ה' את בנ''י ממצרים, לימד אותם שלא יעלה על לבם,
שהוציאם למען יצאו משעבוד לגאולה לחיות חיי עונג
ונחת כדרך מלך ב''ו המוציא עבד משעבוד אדוניו, אלא הוציאם בזמן
שלא הספיק בצקם להחמיץ להראות שראוי למעט בעונג הגוף.
ומי שעושה כן, הריהו מאושר ובן חורין אמיתי,
כדאיתא; 'אין לך בן חורין, אלא מי שהוא עוסק בתורה' ('אבות' פ''ו).
מעתה יובן כי הרוצה להשיג הכל, ימעט תאותיו ויתגבר עליהם. ('לקח טוב')
 
''כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ'' (יב, מג)
'כל בר ישראל דאשתמד' (תרגום) מה טעמו של דבר, שב'כל נדרי' מצרפים גם את העברינים לתפילות יוה''כ וכן בתענית אמרו חכמינו שיש לצרף גם את פושעי ישראל.
ורק כאן בפסח אוסרת התורה על היהודי הנדח והמתנכר לאכול מן הקרבן ?
כי כאשר המשומד והעברין באים ורוצים לבכות ולהתענות אתנו,
הרי סימן הוא זה שכונתם רצינית במקצת ואין להרחיקם.
ברם; אם לתענית אינם מצטרפיםואת הבכי מניחים הם בשבילנו,
ורק לסעודה של צלי כבשים טרי וריחני ולשמחת מועדינו רוצים
הם להיות אתנו שותפים, בכגון אלה אין לנו צורך. ('פרדס יוסף')
וכך מובא גם בספר 'דברי מרדכי' של הרב מרדכי אליהו זצוק''ל על פרשת השבוע.
 
''וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם'' ('שמות' ו)
החידושי הרי''ם מביא משל; שהיה מלך שגירש את בנו מהארמון
והושיב אותו במקומות נידחים ולאחר זמן שחיכה המלך לבנו שירצה לחזור לארמון,
שלח ביום הולדתו של הבן שליח ששאל אותו: ''אם הוא זוכר שהוא בן המלך'' ?
אמר לו; ''כן''. אז אמר לו השליח; ש''המלך שלח אותו ורוצה לתת לו מה שמבקש.
אז מה הוא מבקש לקבל מאביו'' ? אמר לו הבן; ש''נקרעו לו הנעלים
ונקרע לו התרמיל וכו' אז אם הוא יוכל לבקש מהמלך שיעזור לו''.
כששמע זאת המלך, בכה ואמר: ''במקום שיבקש לחזור לארמון, זה מה שמבקש''.
כך ג''כ בנ''י היו במצרים בגלות והקב''ה חיכה שיבקשו בנ''י לחזור לארמון ויצאו מהסבלנות שלהם. אך במקום זאת שומע שאומרים; ''מתי שהקב''ה יגאל אותנו,
שיגאל, בעתו ובזמנו''. ומה כן מבקשים; ''על תרמילים ונעלים''.
 
   פרשת בא
מעינה של תורה

''ויאמר ה'' אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו''
כמה מגדולי ישראל תמהים על לשון הכתוב שלפנינו: מדוע נאמר כאן ''בוא אל פרעה'' - ולא ''לך אל פרעה''? בעניין זה כותב רבי חנוך צבי מבנדין, חתנו של רבי יהודה ליב מגור (בעל ''שפת אמת''), בספרו ''יכהן פאר'': זוגתי, הרבנית פייגא, אומרת כך: מדוע אומר ה'' למשה ''בוא אל פרעה'', ואינו אומר לו ''לך אל פרעה''? שהשם יתברך, כביכול, מרגיע את משה לקרא השליחות הקשה אל מלך מצרים ואומר לו: בוא אתי, ושנינו יחד נלך אל פרעה... הצדיק רבי מנחם מנדיל מקוצק העיר על לשון הכתוב בפתח הפרשה: אין הקדוש-ברוך-הוא אומר למשה: ''לך אל פרעה'', כי לעולם אין פורשים ממחיצתו של ה'' יתברך, ואי אפשר לו לאדם להתרחק מן הבורא, שהרי ''מלוא כל הארץ כבודו'' (ישעיה ו”, ג”). משום כך קורא כאן ה” למשה: בוא אתי אל פרעה, והנני אתך בכל אשר תלך!
· על פסוק זה שבפתח הפרשה היה אומר הצדיק רבי יחיאל מיכל מתלמידי הבעל-שם-טוב: ''כי אני'' - האומר על עצמו ''אני'', בחינת אני ואפסי עוד; סימן הוא ש''הכבדתי את לבו'' - שאין לבו לב בשר, אלא חמת (=נאד) מלא דם, ככבד שבבטן האדם.

''ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך...וידעתם כי אני ה''·
הכתוב מדגיש כאן, שאם ''תספר באזני בנך ובן-בנך'' - אם תעבירו את עלילות ה” על-פני שלושה דורות רצופים - שוב לא תיפסק מכם האמונה בה” וידיעת התורה והמצוות. וכן שנינו משמו של רבי יוחנן: ''כל שהוא תלמיד-חכם, ובנו תלמיד-חכם, ובן-בנו תלמיד-חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם'' (בבא מציעא פ''ה, ע''א). לפי רעיון זה, מתקשרת תחילת הפסוק שלפנינו (''ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך'') עם דברי הסיום שבו: ''וידעתם כי אני ה”.
· אומרים כאן חכמי המסורה: בשני מקומות בתורה מצינו את המלה ''ולמען''. בתחילת פרשת ''וארא'' נאמר: ''ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך''; ובפרת ''עקב'' נאמר: ''ולמען תאריכו ימים על האדמה'' (דברים י''א, ט”). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו - זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה” לעמו.
· רבי יהושע מאוסטרובה, בעל ''תולדות אדם'', קושר כאן ראשיתו של הכתוב (''ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך'') לדברי הסיום: ''וידעתם כי אני ה''. לדבריו, עלינו להפיק מכאן מוסר-השכל לחשיבות היתרה של חינוך הבנים. אם נחדיר בלב בנינו ובני-בנינו את ההכרה בגדולת ה בעולם - נתעלה גם אנו למדרגה גבוהה בידיעת ה” ויקוים בנו ''וידעתם כי אני ה”.
''דבר-נא באזני העם וישאלו...כלי-כסף וכלי-זהב''
· במסכת ברכות, דף ט”, דרשו חכמינו ז''ל: אין ''נא'' אלא לשון בקשה. אמר לו הקב''ה למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב! שלא יאמר אותו צדיק (=אברהם אבינו): ''ועבדום ועינו אותם'' (בראשית ט''ו, י''ג) קיים בהם (ה” בישראל, כדבריו בברית בין הבתרים); ''ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול'' (שם, י''ד) לא קיים בהם. על מדרש זה יש מקום לשאול: האם רק בשל טענה זו של אברהם אבינו דאג ה”, שישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול? ואילולא השמיע אברהם טענה זו, כלום אפשר להעלות על הדעת, שהקב''ה לא יקיים הבטחתו המפורשת לישראל בברית בין הבתרים? מסבירים זאת חכמי ישראל בדרך הבאה: שאיפת החרות והרצון להינתק מכבלי השעבוד במצרים היו כה חזקים בקרב שבטי ישראל, עד שהיו מוכנים לוות בלב שלם על אותו ''רכוש גדול'' מן המצרים, שהובטח להם בשעתו מפי ה”, ובלבד שלא להתעכב אפילו שעה נוספת אחת בארץ השעבוד. משום כך פנה ה” באמצעות משה לעם במלים ''דבר-נא'': בקש מהם שישאלו מן המצרים כלי כסף וכלי זהב! כשם שגזירת הגלות והשעבוד הוטלה על ישראל בעל-כרחם, גם ההבטחה ''ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול-צריכה להתקיים בעל-כרכם, אפילו אין ישראל רוצים בכך.
· לדברי הרשב''ם, משמעות המלה ''וישאלו'' אינה מלשון שאילה (קבלת דבר על-מנת להחזיר), אלא מלשון בקשה, ככתוב: ''שאל (=בקש) ממני ואתנה גויים נחלתך'' (תהילים ב”, ח”). לפי זה, לא שאלו בני ישראל מן המצרים את כליהם היקרים כדי להחזירם אחרי-כן, אלא ביקשום במתנה - וממילא לא היתה כאן אונאה או הערמה מצד יוצאי מצרים.
· רבי שמשון רפאל הירש, רבה של פרנקפורט דמיין, מתאר באריכות את היחסים הנלבבים שנרקמו בין מצרים לבני ישראל אחרי מכת החושך, עד שהמשעבדים היו מוכנים להעניק למשועבדים מתנות יקרות; וזה לשונו: במשך שלושה ימים היו נוגשיהם המצרים אסורים באזיקי-עיוורון, מוסגרים לידיהם חסרי-אונים. שלושה ימים נחשפו אוצרותיהם בדירותיהם, ושום יהודי לא ניצל הזדמנות זו לעשות בהם נקם; במאומה לא נקעו, מאדם ועד שרוך-נעל. גדלות מוסרית זו, שנגלתה למצרים ברגע בו הוחזר להם מאור עיניהם, הרימה קרנו של האיש משה בעיני המצרים יותר משנעשו זאת הנסים אשר חולל. ושמא משה והעם התקוממו בלבם לרעיון להעמיד בסכנת-מה ניצחון מוסרי זה על-ידי בקשות כאלה (=פנייה למצרים, שיעניקו להם כלי-כסף וכלי-זהב). אולם רצון ה” היה לבלי תת לעמו לצאת ריקם; הלא כל הדורות שנמקו בעבדותם לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם אף מעט מן המעט. לכן אמר ה” למשה: ''דבר-נא באזני העם'' - שדלם בדברים והניעם לצעד זה!
''ושמרתם את המצות''
על כתוב זה שנינו במדרש מכילתא: אמר רבי יאשיה: אל תהי קורא ''את המצות'', אלא ''את המצוות''. כדרך שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין (=דוחים ומשהים) את המצוות.
העיר על מדרש זה הצדיק רבי פנחס מקוריץ (מגדולי תלמידיו של הבעש''ט): כשם שמצה שהחמיצה - לו זו בלבד שאין באכילתה בפסח משום מצווה, אלא גם חייבים על כך עונש כרץ; כך עלינו לדעת, שכאשר מחמיצים מצווה כלשהי - לא רק מפסידים שכר מצווה, אלא גם נענשים על כך בעונש חמור מן השמים...


''והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבדה הזאת לכם?''


לדברי הקדמונים, זו שאלתו של הבן הרשע, הקורא ביהירות ובלעג: ''מה העבודה הזאת לכם?''. ועל כך נאמר בהגדה של פסח: ''לכם'' - ולא לו; ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר (=בעיקרי האמונה). לכן מקהים את שניו (=עולבים בו) ומשיבים לו מידה כנגד מידה: ''בעבור זה עשה ה” לי (נסים ונפלאות), בצאתי ממצרים'' (י''ג, ח”); ''לי'' - ולא לו. אילו היה שם (=אילו היה הבן הרשע במצרים), לא היה נגאל.
העיר בעניין זה הרב משה אביגדור עמיאל (רב ראשי של תל-אביב בשנים 1936-1945): בשאלת הבן החכם נאמר בלשון יחיד: ''כי ישאלך בנך...מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר ציווה ה” אלהינו אתכם?'' (דברים ו”, כ”). גם הבן התם מוזכר בפרשתנו בלשון יחיד: ''והיה כי ישאלך בנך...מה זאת?'' (י''ג, י''ד). ורק בשאלת הבן הרשע נאמר בלשון רבים: ''והיה כי יאמרו אליכם בניכם'' וגו”. משום שהמציאות העגומה היא, שסוג זה של בנים הוא הרוב במשפחות רבו בישראל...
''ויקרא למשה ולאהרן לילה...''
היה פרעה מחזר על פתחיהם של עבדיו ומעמידם כל אחד ואחד ממקומו, והולך עימהם וקורא בלילה בכך שוק ושוק ואומר: היכן הוא משה, והיכן הוא דר? והיו בניהם של ישראל לועגים לו ואומרים לו: פרעה, להיכן אתה הולך? והוא אומר להם: את משה אני מבקש, והם אומרים לו: כאן הוא דר, כאן הוא דר; ומשחקים בו עד שמצאו למשה. אמר לו פרעה: ''קומו צאו מתוך עמי!'' (י''ב, ל''א). אמר לו משה: וכי גנבים אנו שנצא בלילה? כך ציוונו הקב''ה: ''לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר'' (י''ב, כ''ב) - לא נצא אלא ביד רמה, לעיני כל מצרים''.


 
   
   


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים