אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת בהר
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר ויקרא >> פרשת בהר
 
פרשיות בהר 
 
''וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר'' (ויקרא כה א( מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
אכן, מצות שמיטה, ראיה היא לכך שהתורה אשר ניתנה בסיני תורת אמת היא ולא ח''ו שבדאה משה מלבו. הנה, מיהו זה אשר יעז להבטיח הבטחה שכזאת ? ''וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים'' (ויקרא כה כא) אין זאת, אלא, כי רק הקב''ה נותן התורה, יכול להבטיח ולקיים הבטחה שניתנה בשמטה. (חתם סופר(
''וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר'' (ויקרא כה א( מה ענין שמטה אצל הר סיני? הנה, אמרו חז''ל: 'רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר' (אבות ד ט). כשחי האדם חיי דוחק וצער, הריהו בא לידי נסיון שלא לראות בחומריות ובגשמיות עיקר. מאידך גיסא, גם כשנתברך בעשירות, בא הוא לידי נסיון שלא ירום לבבו וישכח מיהו זה שהשפיעו בשפע - השם יתברך. ''רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' '' (משלי ל ח-ט).וזהו שאמרו חז''ל: 'כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי' לאחר שעמד בנסיון העוני ועניותו לא השפיעה לרעה על קיום התורה שלו, כי ידע מהו טפל ומהו עיקר, 'סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר'. יזכהו ה' לעשירות ומובטח לו שגם בנסיון זה יוכל לעמוד ולא לשבוע וח''ו להכחיש ולומר '' מִי ה' ''.
הנהגה זו היתה גם מנת חלקם של ישראל במדבר: ''וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ'' (דברים ח ג). היה זה נסיון מכוון להכנה ראויה, כדי שיוכלו אחר כך לזכות ולעמוד גם בנסיון העושר, שמתוכו יוכלו לעסוק בתורה ולקיימה בארץ ישראל.
וזהו, איפוא, גם שרש וטעם מצות השמטה, שלא יעשה האדם את עבודת האדמה והפרנסה לעיקר. לאחר שיקיים את השמטה כהלכתה ויזכה לעמוד בנסיון הזה, שהוא בבחינת נסיון העוני, יזכה בשש השנים שלאחר מכן לעסוק בתורה ו'לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר'. (שפת אמת(
''וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר'' (ויקרא כה א(
מה ענין שמטה אצל הר סיני ?
אכן, כשם שבשמטה אין מקום לשאול ''מַה נֹּאכַל'' ? (ויקרא כה כ) כי מובטחים אנו מאת השי''ת ''וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי'' - כך גם בתורה שניתנה בסיני;
'כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה' – מובטח לו כי – 'מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ' (אבות ג ה). ואדון הארץ ימציא לו טרף למחייתו ולפרנסתו.  ולא עוד, אלא שפרנסתו תהא על דרך התורה ולא יגרם לו על ידה שום נזק. (בית ישראל(
''וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' '' (כה א-ב(
ולכאורה, מה טעם יש בשביתה זו ? והלא הארץ דוממת היא ומה שביתה היא צריכה ?
כתב האברבנאל: 'ואמיתת הענין הזה הוא, שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה ויחס גדול לקבל נצוץ אלוקי. ההשגחה האלוקית תתייחד באותה ארץ באופן נפלא, מה שאין כן בשום ארץ אחרת . והארץ ההיא מצד טבעה ומצבה אצל העליונים נבחרה מכל הארצות. ומלבד העם היושב בה היא מקודשת מעצמה. ולכן היו רוב המצוות תלויות בארץ, כי הם היו מכל עבודתה'. (נחלת אבות פ''ה מט(
 
מה ענין שמטה אצל הר סיני?
אלא כמו ששרתה שכינה על הר סיני, על מקום ממש, כך שורה קדושה ונשמה יתירה על הארץ ממש!
אכן, אף על פי שהארץ דוממת ואינה מרגישה, מכל מקום באה מצות השמטה ומעידה על הקדושה העצמית שיש בה ועל חיבת הארץ בעיני הקב''ה; כמו שבני אדם שובתים ממלאכתם בשבתות וימים טובים, כך גם ציוה הקב''ה שהארץ תשבות אחת לשבע שנים. (אלשיך(
 ''וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' '' (כה א ב(
מה ענין שמטה אצל הר סיני ?
הנה כתבו המפרשים: שעיקר טעם מצות השמטה הוא לחזק ולהשריש האמונה והבטחון בה', כי כל אשר לאדם - ממנו יתברך. וכאשר ישבות מעבודת האדמה, יווכח האדם לדעת כי לא כחותיו ועמלו מצמיחים לו את פרי הארץ ואז ישליך יהבו אל ה' ויהיו עיניו נשואות אליו תמיד, שיספק לו די מחסורו.
נמצא שכאשר יהיה האדם חדור אמונה ובטחון בה', שוב לא יצטרך להיות טרוד במסחרו ובפרנסתו ולא יקדיש להם את כל עתותיו, אלא יוכל לעסוק בתורה בנחת ובשלות הנפש, מתוך אמונה ובטחון שאדון הארץ ידאג למחייתו ולכלכלתו. וזהו שנאמר: ''וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי'' - וכיצד יוכל לעסוק בתורה ובמצוות שניתנו בסיני? - על ידי ''וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ''! שישריש בנפשו את האמונה והבטחון בבורא עולם. ולפי זה, יבוארו דברי חז''ל: 'כי גלות בבל באה להם לישראל בעון שמטה' (תנחומא בהר(
ולכאורה, הלא מקרא מפורש הוא, שהגלות באה על ''עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי'' (ירמיה ט יב) ומה ענין שמטה לכאן ?אכן, זה וזה – חד הוא. השמטה והתורה - הן סבה ומסובב, שעל ידי מצות שמטה יבואו לידי אמונה ובטחון ויגבירו את למוד התורה ומצוותיה. וכיון שביטלו את הסבה, שלא קיימו את השמטה, בטל המסובב ולא עסקו בתורה ונתחייבו גלות. (החיד''א, פני דוד(. ''כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים'' (כה נה(
יש לך אדם הנתון בבית האסורים, אבל רוחו משוחררת; ויש לך אדם המהלך בחוצות ואיש אינו כובלו למאומה וכל כולו עבד עבדים אחד גדול. מסופר על אסיר שנשפט ל-12 שנות מאסר ואם לא די בעונש הכבד שקבל, עוד הושיבו אותו בתא קטנטן, כמעט מבודד, באחד מבתי הכלא הקשים ביותר בארץ. והנה, האסיר ההוא, בישבו בדד בחושך ובצלמות, החל להרהר במצבו האישי וחקר חקירות בנפשו כדי לגלות את העילה שגרמה לו להדרדר בצורה כה קשה. המצב שבו שהה בבית הכלא הביאו לידי הרהורים וערעורים על הדרך הלא נכונה שצעד בה. ומכאן, עד לחזרתו בתשובה שלמה לאלוקיו, לא היתה הדרך ארוכה במיוחד. יום אחד, הגיע אסיר זה אל שלטונות הכלא והודיע, שלאחר בירורים שעשה בקרב בני משפחתו, הרי שבהגיעו לגיל 13, לא חגגו את יום בר המצוה שלו ולכן הוא מבקש מהם לארגן בעבורו מסיבה שכזו. השלטונות נענו לבקשה ובמסיבה נטלו חלק אסירים רבים, שאף עלו עמו לכותל המערבי ושפכו שיח לפני בוחן לבבות. ואחד מבעלי האולמות בירושלים אף ארגן לו בר מצווה כמו שצריך. כל האסירים שבו לכלאם מלאי התרגשות ואף הם התקרבו לאלוקים. הנה לנו חירות בתוך עבדות. וקיים גם מצב הפוך. אדם מושפע מן שמיא בשפע כל טוב, כל אשר שאלו עיניו, ניתן לו. הוא מעביר את כל חייו בתפנוקים ובמותרות, אבל מוצא את עצמו כאסיר בבית הכלא וגרוע ממנו, כי אינו מסוגל להיגמל מהעברות שבידו. הרי עבדות בתוך חירות. כי התורה מלמדת אותנו, שבכל מצב שהאדם נמצא בו, ניתנת לו הבחירה להיות עבד ה' ולא לשמש כעבד נרצע לבילויים ולתעסוקות של סרק, המבזבזות את זמנו לריק ואת שנותיו לבטלה. ('עלינו לשבח'). וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע ... וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת... וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם" ('ויקרא' כה יט (- בטחון גמור
צריכים אנו להבין סמיכות הפסוקים של; "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל"? ל"וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע". אחר שכבר פסק מלדבר בענין השמיטה בפרשה הקודמת. ויותר נפלא על עיקר השאלה, אימתי ישאל, קודם שנה ששית? הרי יש לו. ועדין לא בא זמן קיום המצווה ואינה דוחקת לו שאלת; ''מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת'' ? וכשיבוא זמן קיום מצות השמיטה בשנה השביעית, הרי אז כבר יראה בעיניו ברכה על שלש שנים ולא יהיה לו מה לשאול. ואיך כתבה התורה שאלה ותשובה כזו, בשעה שהתשובה תבוא קודם בזמן, לשאלה. וא''כ אימתי ישאל? קודם שביעית? אין דוחקת לו השאלה. בשעת שביעית, כבר ניתרצה השאלה.
אמנם עיקר השאלה של; ''וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל'' ? לאחר ההתבוננות נראה, כי ישאל אותה השאלה לא בשנה הששית ואף לא בשנה השביעית על להבא, אלא דווקא בשנה הראשונה. כי הנה טבע האדם להיות צופה ומביט למרחוק ואם עולה על מחשבתו שלאחר זמן יצטרך לאיזה דבר הכרחי, כבר הוא מפחד לכנוס אל המחר בידיים ריקניות, מפני טרדת נפשו, שמא לא ישיג די ספוקו. וע''כ הוא מתחיל לקמץ מן היום בשביל המחר. וזה שאמר הפסוק; ''וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר'' ('משלי' יג כה). כי מפני דאגת מחר, אינו יכול לאכול היום לשובע. וגם המחר כשיבוא, נעשה כהיום. ולכן תמיד יחסר לו.
וכנסיון הזה יהיה אצל מצות שמיטה, כי כאשר יכנסו ישראל לארץ ויזרעו ותצמח הצמיחה הראשונה, כשיבואו לאכול פריה אז יתחיל להתעורר בלבם הניסיון של דאגת מחר; דין השמיטה לאחר שש שנים, שהתורה אסרה אז לזרוע ויצטרך שבשנה הששית תצמח תבואה לששית לשביעית ולשמינית ובזה יהיה לבו של האדם נוקפו איך יעשה ? כי הדין הוא מוכרח לקיים כהלכתו. ועל הצמיחה של שלש שנים אינו יכול להיות בטוח. וא''כ יהיה מפחד כל הימים, מה יאכל בשלש השנים ?
הפחד הזה יתחיל משנה הראשונה, שאז בידו לצבור בר שש שנים, להיות בטוח משנה הראשונה גם על השנה השביעית, לקמץ מכל חודש ומכל שנה ויצמצם וידקדק שלא לאכול לשובע לחמו, אלא כדי לשבור רעבונו, כדי שישאר לו מזון מכל שנה לכלכל עצמו בשלש השנים, שלא יסבול אז דוחק של רעב. ועוד יסבור כי טוב הוא עושה ושכונתו לשם שמים, כדי שלא להכניס עצמו בנסיון של רעב, המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו.
נמצא שיש כאן מצודה גדולה של דאגת מחר, שתקלקל מטרת מציאות דין השמיטה לגמרי. כי עיקר תעודתו ללמד דעת את האדם: ''כִּי לַה' הָאָרֶץ'' ('שמות' ט כט). ואף בעסקו בשדהו בששת השנים, לא יאמר: ''כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי'' ('דברים' ח), ''לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' '' ('זכריה' ד ו) ואסרתו התורה אפילו ''סְפִיחַ קְצִירְךָ'' ('ויקרא' כה ה) כדי שיצא בקצה האחרון של היפוך השתדלותו, שאפילו מהשתדלות העבר אינו רשאי ליהנות, למען יזכור הארבעים שנה שאכלו ישראל מן במדבר. וירגיש כי הישוב והמדבר שוים הם לעומת השגחתו ית´. ולבסוף, מלבד שלא יתלמד מדת הבטחון גם על היום, עוד יכשל ברשת גדולה, של צרת מחר.
מתחילה ידאג דאגת מחר, מפני קיום המצווה. ואח''כ ידאג גם מפני דבר הרשות. ונמצא בטלה הרגשת ההשגחה הפרטית. כי אינו שואל, דווקא אדם שאינו מאמין בתורה ואינו רוצה במצוותיה, אלא אדם אשר מוסר נפשו לתורה. והראיה; שיכול לסבול ולקמץ הרבה שנים כדי לקיים מצות השמיטה. ואם יחסר לו מדת הבטחון, יפול במצודת הקמצנות ודאגת מחר על חשבון המצווה, בשעה שעיקר מטרת המצווה ללמדו מדת הבטחון ולהגדיל אמונתו ובטחונו בעזר ה´.
נמצא הוא סותר ומהפך כוונת המצווה. כמ''ש חז''ל; 'כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: ''מה אוכל למחר'' ? אינו אלא מקטני אמנה'. ואיך יקיים דין השמיטה בפועל ויחסר לו קיום מציאות המצווה? שאין דין, בלא מציאות. ועוד שסוף סוף יבטל קיום המצווה בפועל, כיון שחסר לו הביטחון והמסירות אל התורה, כמו שהיא. וקשה לו לסבול ולקמץ שנים הרבה מלחמו עבור קיום המצווה ולא יעמוד בניסיון.
ולכן כתבה התורה; ''וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע''. ויתכן לבאר כי אין כוונת המקרא להבטיח לבד, כי אם ג''כ להזהיר בגדר אני מצווה לכם שתאכלו לשובע ולא תצמצמו כלל. מפני שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם, שבתחילת השנה הראשונה כבר ידאג דאגת העתיד מצד דין השמיטה. וע''ז באה סמיכות השאלה; ''וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת'' ? והשאלה הולכת על האזהרה שלא לקמץ, א''כ ''מַה נֹּאכַל'' ? הלא דאגת מחר הוא חשבון שכלי. ואם לא לקמץ מהיום, מאין נכלכל צרכינו למחר?
ועל כן מתרץ הכתוב; ''וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי''. לא עליכם מוטל העבודה להכין, אלא עלי. אני בעצמי אצוה את ברכתי בשנה הששית לשלש שנים. אתם בעצמכם לא תכינו כלל, כי הכנתכם באה מצד הקללה של קמצנות. אבל אני אכין לכם מצד ברכה ''וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ של שנה אחת, על שלש שנים ולא תצטרכו להשתמש כלל בסיבה של הַשָּׁנִים'' ('ויקרא' כה). שתהיה ברכה בעצם הצמיחה שיצמח מזריעה קמצנות, אלא; ''בִּטְחוּ בה' '' ('ישעיה' כו) ותראו ברכה.
אמנם עדיין צריכים אנו להבין, מה ההכרח להזהיר על הקימוץ בעת ציווי דין השמיטה ? הלא אין זה דבר נצחי, כי לא שייך הפחד אלא בשמיטה הראשונה, כי עדין לא ראו בעיניהם מציאות הברכה, אבל אחר שתעבור השמיטה הראשונה ויראו הברכה, הלא יבינו מראש כי הקמצנות היא לבטלה. וממילא לא יעשו שוב כן וגם בלי אזהרה לא יעשו כן בשמיטה שניה. וזה דוחק שתהיה האזהרה רק על השמיטה הראשונה לבד?
  אמנם אם נשכיל נבין, כי היתה אזהרת התורה על כל שמיטות העתידות לבוא. וזה סוד דק מאד בענין הבטחון, שנכלל במאמר; ''וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי'' בגדר תנאי, כי באמת אין הקב''ה נותן ברכה למעלה מדרך הטבע, אלא לבוטחים בו ומסתופפים בצלו, כמשה''כ; ''ה' צִלְּךָ'' ('תהילים' קכא ה) ואמרו חז''ל; 'מה הצל הזה, כשאתה מראה לו אצבע, אף הוא מראה לך אצבע וכשאתה מראה לו יד, אף הוא מראה לך יד' ולפי מדת התקרבות האדם אל ה´ כן תחול עליו השגחת ה´ וטובו. ומדת הקב''ה לפי מדת האדם; 'במדה שהאדם מודד, בה מודדים לו'.
ומי שידאג דאגת מחר ויפחד לבטוח על התורה ויקמץ מששת השנים על השנה השביעית, אצלו דווקא לא תהיה הברכה מצד שפע האלקי, כיון שלא השליך על ה´ יהבו והתנכל להכין בעצת עצמו, מה לו לברכה אחר שיש לו מן הקימוץ? ולכן לא תחול עליו ברכה. כמבואר ב'חובות הלבבות'; 'כל מי שבוטח בזולת ה´ מסיר הקב''ה השגחתו מעליו ומניחו ביד מי שבטח עליו'. ולא יצמח לו בשנה הששית על שלש השנים לפי שלא בטח בה´.
אבל מי שדואג, לא יבין סיבת הדברים. ויקח מזה ראיה ומופת חותך כי טוב עשה, מה שהכין לעצמו ישועה בשש שנים מקודם, שהרי לא צמח יותר. ואילו לא עשה הכנה, היה מת ברעב. ומאושר הוא שדאג דאגת העתיד. ומפני שטותו, לא יאמר שלא צמחה לי ברכה מפני שקלקלתי בעצמי, שהכנתי ולא בטחתי בה´. אלא יטעה לומר; ''יפה עשיתי מה שהכינותי ולא הפקרתי עצמי אל המקרה''. ועליו כתבה התורה; ''וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי... וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי'' ('ויקרא' כו כז). ולא יזכה לראות בישועתו של הקב''ה ונלכד במצודת דאגת מחר, בראיות ומופתים, כי כך טוב וממנו עוד ילמדו בניו אחריו.
נמצא כי הטעות הזה מלבד שלא יתברר למפרע, אלא עוד ימשך עד סוף כל השמיטות ועד סוף כל הדורות, כי הדור הבלתי מתבונן, דומה לכת עורים, אשר כל אחד נשען על כתף חברו וכשהראשון נופל, יפלו כולם אחריו. ועל זה באה התורה להזהירנו אזהרה גדולה ותמידית; ''וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע'' ('ויקרא' כו ה). ותוכן האזהרה היא שלא לדאוג דאגת המחר לומר: ''איך נקיים דין השמיטה'' ? ''כִּי אֲנִי ה' '' הוא המצווה לשמוט הארץ בשנה השביעית. '' וַאֲנִי ה' '' מצוה הברכה ואין לכם לדאוג כלל ולא לקמץ, אלא לאכול לשובע ולישב לבטח בבטחון חזק. כי גם בלי הכנות והזמנות וקימוצים ודקדוקי עניות, גם אז יהיה על שנה השביעית והשמינית בהרחבה. ואז אם תתנהגו כן, תצמח לכם ברכה ממנו מהשפעתו יתברך.
נמצא כי השומר שביעית עם דרכי הביטחון מרוויח שנים; האחד; הברכה. והשנית; ההכרה הבהירה בהשגחה הפרטית. והשומר שביעית בדרכי הדאגה והיגון והקימוץ מפסיד כפלים; האחד; מה שמוכרח לקמץ. ושנית; מה שנשאר מוטעה כל ימי חייו לאמור: ''טוב עשיתי''. משל למה הדבר דומה? לפחמי שאמר שהוא מוצלח, במה שלא בחר לו אומנותו של הצורף זהב, כי אז היה מת ברעב. והרי עשרים שנה שהוא פחמי ולא בא אליו אף אחד לתקן טבעת!! אבל כמה הוא בתכלית העורון ומיעוט ההבנה; הצורף זהב, משתכר בשעה אחת מה שהוא צריך לעמול מבקר ועד ערב. ועוד אומר בסכלותו: כי הוא המאושר! אמנם כל ראייתו הוא מפני שהוא פחמי ואילו היה צורף זהב, היה רואה ההיפך ('מדרגת האדם' דרכי הבטחון(.
__________________

''וידבר ה אל משה בהר סיני לאמר'' (כ''ה, א)
מה עניין שמיטה אצל הר סיני? (רש''י).

מובנה של מצות-שמיטה הוא, להשריש בתוך הלבבות את ההכרה, שהעולם השפל נתון תדיר תחת השגחתו של השם-יתברך וממנו באה השפעתה - להוציא מלבם של מינים הטוענים, כי אין זה לפי כבודו של מלך עליון, המושל בשמי-שמים, שיתעסק בעולם החומרי השפל - אלא ''במקום גדולתו שם ענותנותו'', וכן ''רם ה ושפל יראה''. על אף רוממותו וגדולתו, הנהו משגיח על הנמוכים והשפלים ביותר.


ההוכחה הברורה ביותר לכך היא, שבחר לו השם-יתברך את ההר הפעוט והנמוך סיני, לגלות עליו את שכינתו ולתת שם את תורתו. בזה הוכיח לנו בעליל, כי למרות גדולתו ורוממותו הריהו מחבב שפלות-רוח. אם-כן יוצא, שהשראת-השכינה על הר סיני הינה הראיה הברורה ביותר למצות-שמיטה, שבאה להורות לנו כי רבנו-של-עולם הוא המשפיע והמשגיח על העולם השפל...

אדם עלול לחשוש, שמא יבוא לידי הפסד בעטיה של שמיטה, מאחר שלא יזרע ולא יקצור את שדהו שנה שלמה. לפיכך אמר תורה: ''והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך'' (להלן פסוק ו, ז) - אף-על-פי שלא תעבד את שדך, בכל-זאת יהיה לאכלה במידה מספקת, לך ולביתך ואפילו לבהמה ולחיה. יתר על כן, שנת-השמיטה תשפיע ברכה על כל ששת השנים הבאות ''וצויתי את ברכתי לכם''.

לפיכך נקראת שמיטה ''שבת'', ורש''י גם אומר שם: ''שבת לה'' - לשם ה כמו שנאמר בשבת בראשית'' (פסוק ב) - כי כשם ששבת-קודש משפיעה ברכה על כל ימות השבוע - ''כל שיתא יומין מיניה מתברכין'' - כך גם שמיטה, אף אם אין עושים בה מאומה, הריהי משפיעה שפע של ברכה לעצמה וגם לשש השנים הבאות.


הוא הדבר היה גם בהר סיני. כל ההרים הגבוהים והרמים אצו והשתדלו, שתינתן התורה עליהם - ''למה תרצדון הרים גבנונים'' - ואילו הר סיני, מפאת שפלותו, פרש לצדדים ולא עשה דבר; לפיכך זכה יותר מכולם, שעליו תרד השפעת-הקדושה לעולם.

אם-כן שפיר יש ענין שמיטה אצל הר-סיני. גם הר-סיני וגם שנת-השמיטה, אינם עושים דבר ואף-על-פי-כן משפיעים קדושה וברכה לאחרים.

יש עניין שמיטה אצל הר-סיני, לפי ששמיטה מהווה ראיה ברורה לכך, שהתורה ניתנה מן השמים ולא שבדה אותה, חלילה, משה רבינו מלבו, שכן מי אנוש ויעיז להבטיח כזאת: ''וצויתי את ברכתי, ועשת את התבואה לשלש שנים''? רק השם-יתברך, הכל-יכול, אפשר לו להבטיח הבטחה כזו. הרי איפוא יש בשמיטה משום ראיה, שהשם-יתברך נתן את התורה על הר-סיני.


''ושבתה הארץ שבת לה''


טעמה של מצות שמיטה הוא, שתשבות האדמה ותנוח כנגד כל השבתות שבהן הצמיחה צמחים ועשתה מלאכה.
כל שנה מכילה (לפי ימות החמה) שלוש מאות ששים וחמשה יום, וביניהם - חמישים ושתים שבתות. לפי חשבון זה יוצא שמספר השבתות בשבע שנים הוא - שלוש מאות שישים וארבע. ומכיון שהאדמה עושה את מלאכתה גם בשבתות, עליה לשבות איפוא שנת-שמיטה שלמה, של שלוש מאות ששים וחמשה יום, כנגד השבתות שלא שבתה בהן...

ברם, מכיון שבשנת-השמיטה גופה ישנן גם-כן חמישים ושתים שבתות, שבהן האדמה מוציאה ספיחים ויש בזה משום חילול-שבת כלשהו - לפיכך ציותה תורה, שלאחרי שבע שנות-שמיטה, שבהן נצטברו שוב שלוש מאות ששים וחמש שבתות אשר לא נשמרו כהלכה - תהיה שנת יובל, למען תנוח שוב האדמה שנה שלמה, כנגד השבתות שלא שמרה במשך שבע שנות-השמיטה, שחלפו בארבעים ותשע השנים האחרונות.

''שנת החמשים שנה יובל היא לא תזרעו ולא תקצרו'' (כ''ה, י''א)

בבריאת-העולם מצינו, שהאדמה הוציאה את דשאיה רק ביום הששי. אף כי אמר הבורא עוד ביום הרביעי: ''תדשא הארץ דשא'', בכל-זאת נאמר ביום הששי: ''וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ'' - ואמרו על כך חכמינו: ''מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם הראשון'' (חולין ס) - ויש להבין טעמו של דבר?

ברם, הלא אמרו חכמינו שהתורה קדמה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, ואם-כן הרי התחיל מנין-השנים של התורה אלפים שנה לפני הבריאה, ונמצא שאותה שנה בה נברא העולם היתה שנת-יובל וימי הבריאה- מהעשרים-והחמשה באלול ועד ליום הששי, שבו התחילה שנה חדשה פשוטה וכבר הותרה מלאכת שדה...

''וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך'' (כ''ה, י''ד)

אם אדם נושא-ונותן ביושר לפי חוקי-התורה והוא נזהר מאונאה, ריבית ומאזני-שוא - הרי דבר זה כשלעצמו הוא בגדר עבודה גדולה וקדושה.


וכך אמר הבעש''ט ז''ל: הלא קל-וחומר הוא - מה אדם שלומד במשנה ''המחליף פרה בחמור'' (בבא-מציעה ק), הריהו חשוב מאד בעיני המקום, שכן הוא עוסק בתורתו הקדושה, מכל-שכן אדם שהוא מחליף ממש פרה בחמור ונזהר אגב כך בכל דיני התורה, בודאי ובודאי שזוהי עובדה גדולה וחשובה לפני המקום...

''ולא תונו איש את עמיתו'' (כ''ח, י''ז)

חכמינו מספרים על שמואל שקנה פעם אצל נכרי כד של-זהב בתור כד של ברזל, ובשעה ששילם לו ארבעה זהובים בעד הכד הבליע זהוב אחד (בבא-קמא קי''ז).


והדבר הוא לפלא, מדוע באמת הונה שמואל את הנכרי, ולא עוד אלא שגם גזל ממנו זהוב אחד? ובעיקר, לשם מה מספרים לנו חכמינו דבר זה?


ברם, הכוונה שבדבר היא ממש הפוכה, וחכמינו מספרים בזה את גודל צדקותו של שמואל.


ראה שמואל שיש לו לאותו נכרי כד של זהב, ששוויו עולה בהרבה ממון, ואף-על-פי-כן אינו מבקש בשבילו אלא ארבעה זהובים בלבד. תהה שמואל ולא ידע מה נעשה פה - אם הנכרי אינו יודע שהכד עשוי זהב והוא סבור שאיננו אלא מברזל, אם-כן הרי מן החובה להעמידו על טעותו כדי שלא להונות אותו; ואם אמנם יודע הוא שהכד עשוי זהב, אלא שגנוב הוא עמו ולכן הריהו מוכרו במחיר כה מוזל, אם-כן הרי מצוה היא לקנותו בממון מועט על-מנת להצילו ולהחזירו לבעליו.


מה עשה שמואל? נתן לו חמשה זהובים במקום ארבעה, היינו שהבליע לו זהוב נוסף (''מבליע'' פירושו, שנותנים בלא-יודעים יותר מן הדרוש. כמו: ''מבליע דמי אתרוג בלולב'' - סוכה ל''ט) - על-מנת לבחון בזה את הנכרי: אם יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא אדם הגון וכי איננו יודע שהכד עשוי זהב - אזי יוסיף לו את ההפרש המגיע לו לפי שווי הכד; אבל אם לא יחזיר לו את הזהוב המיותר, הרי יהא זה סימן שהוא גנב וכי גם הכד גנוב הוא - אזי תהא זו מצוה לקנות את הכד בממון מועט על-מנת להחזירו לבעליו...


הוא אשר נתכוונו חכמינו לספר לנו, עד כמה היו התנאים והאמוראים הקדושים נזהרים בדיני הונאה אפילו ביחס לנכרי, וכמה גדולה היתה חכמתם במעשיהם היומיומיים...


הרבי ר בונם מפשיסחה ז''ל היה אומר: התורה הזהירה שלא להונות את הזולת, ואילו חסיד נוהג לפנים משורת-הדין ואסור לו להונות גם את עצמו...אסור לו להשלות את עצמו במדרגות יותר גבוהות מכפי שיש לו באמת...

''ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאליך כי אני ה אלהיכם'' (כ''ה, י''ז)

הלא כבר נאמר לעיל (בפסוק י''ד): ''אל תונו איש את אחיו'', ולשם-מה חוזר הכתוב על כך?

אלא, קודם מדובר על איסור הונאה כלפי אדם ישר והגון ואילו כאן מזהירה התורה שאפילו אם הלה הוא ''עמיתו'' - כלומר, חברו, רמאי כמותו, שכבר הונה אפילו אותו עצמו ויש איפוא מקום להוראת היתר, שיונה את עמיתו כפי שהונה הלה אותו - בכל-זאת אסור להונות אותו.


לפיכך מסיים הכתוב: ''ויראת מאלהיך'' - אף-על-פי שמפניו אי אתה מתיירא, לפי שהוא גם הונה אותך, הרי עליך להתיירא מפני רבונו-של-עולם - ''כי אני ה אלהיכם'' - שאני הוא אלהי שניכם ונתון תתנו לפני את הדין גם הוא, על אשר הונה אותך, וגם אתה על אשר תונה אותו.

בידוע: ''מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה''. ברם, אם אדם צובר לו הון על-ידי הונאה ומרמה, בניגוד לרצון הבורא, סופו לאבד את ההון הזה על-ידי חליים רעים ושאר אסונות.

לפיכך אמר הכתוב: ''ולא תונו'' - אל תצבור לך הון בדרך של הונאה, משום ''ויראת מאלהיך'' - שתתיירא מפני מידת-הדין, אשר תוציא מידך את ההון הגזול הזה על-ידי חליים ואסונות...

''וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים'' (כ''ה, כ-כ''א)


אם ישאלו ''מה יאכל'' - יהיה צורך לצוות על הברכה, ברם אילו היתה בהם אמונה תמימה ולא היו מקשים קושיות, כי אז כבר היתה הברכה מצויה מאליה.


ברם, לא כל הדורות ראויים שיתרחשו להם ניסים, וירצו איפוא לדעת מהי דרך-הטבע של פרנסתם. על כך באה התשובה, שתהא הברכה שרויה על התבואה של השנה הששית וממילא יהיה לזה במידת-מה לבוש של דרך-הטבע.
אך באמת צריך אדם לדעת, כי טבע ונס הם היינו-הך. הטבע גופו אינו אלא הנס הגדול והמופלא ביותר. ואם מבינים את הדברים כך, אין מקם לשאלה כזו, שהרי כל שנה בה הפרנסה מצויה, הריהי בגדר נס, ומה נפקא-מינה איך ובאיזה אופן הנס מתרחש.

אולם אם אכן ישאלו את השאלה הזאת, הרי זאת-אומרת שמבדילים הם בין טבע ובין נס, ואם-כן מן ההכרח שיהיה ''וצויתי גם ברכתי'' - בדרך הטבע...

כיוצא בזה, אך באופן אחר, אמר הגאון רבי ליבוש חריף ז''ל: אם אדם מישראל משליך יהבו על אלהיו ובוטח בו בטחון מלא, מבלי לשאול כל שאלות, איננו זקוק לברכת-שפע, שיצמיח שדהו הרבה תבואה ועל-ידי-כך יגדל וירבה עמלו בעבודות הקצירה, הדישה והטחינה - אלא כפי שאמר הכתוב לעיל: ''ואכלתם לשובע'' - היינו ''אוכל קימעה ומתברך במיעיו''. אך מכיון שישאלו ''מה נאכל'', הרי יהא זה סימן שבטחונם אינו עז ואיתן כל-כך, לפיכך יהיה ''וצויתי את ברכתו'' - שתתרבה התבואה בשדה ויחד עם זה יגדל וירבה העמל, בעוד אשר באכילה גופה לא תהא הברכה שרויה...

''כי גרים ותושבים אתם עמדי'' (כ''ה, כ''ג)

ביני וביניכם - אומר הקב''ה - קיים תמיד יחס של גרים ותושבים. אם אתם רואים עצמכם כגרים בעולם, בזכרכם כי כל קיומכם כאן אינו אלא לפי-שעה, כבפרוזדור, אזי הנני תושב בקרבכם ושכינתי שרויה תמיד ביניכם. אבל אם אתם רואים עצמכם כתושבים קבועים בעולם - אזי הנני כגר בתוככם...

מכל-מקום הננו, גם אני וגם אתם, גרים ותושבים - או אתם הגרים ואני התושב, או אתם התושבים ואני הגר...

''ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאלתו'' (כ''ה, כ''ו)


להלן נאמר: ''או דודו או בן דודו יגאלנו...או השיגה ידו ונגאל-(פסוק מט). ולמה נאמר כאן: ''והשיגה ידו''? ברם, התורה מבטיחה בזה, כי איש אשר לא יהיה לו גואל, ודאי שהשם-יתברך ישלח לו את ישועתו, שיוכל לגאול את עצמו. באבוד כל תקוה מן האדם, כאשר אין לו עוד איש לצפות ממנו לישועה והוא נושא את עיניו אל אביו שבשמים - אזי שולח לו השם-יתברך ישועה, שיוכל למצוא בעצמו את הדרך לגאולתו...

''ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה ימים תהיה גאלתו'' (כ''ה, כ''ט)

מפני-מה נשתנה הדין לגבי עיר-חומה, שאי-אפשר לגאול בה בית. כעבור שנה ואפילו ביובל אינו חוזר לבעליו?
לפי ששערי-החומה שימשו בתור מבצרים, אשר נועדו להגן מפני אויב מתקיף, והתושבים היו חייבים להיות בקיאים בכל מבואותיה, מנהרותיה ומחבואיה הנסתרים של העיר. כן היו חייבים להכיר יפה איש את רעהו, למען ידעו להיות מלוכדים היטב במקרה של התקפה מצד אויב.


ובכן, אילו היו הבתים הנמכרים חוזרים לבעליהם הראשונים בשנת-היובל, היו באים אל העיר בבת-אחת הרבה תושבים חדשים, זרים, אשר מסחרי העיר אינם נהירים להם וממילא היתה מתערערת מערכת-ההגנה של העיר. לפיכך קבעה התורה זמן לגאולת בתים בעיר-חומה רק שנה אחת בלבד, למען לא תהא זו קלה בעיניהם למכור את בתיהם, אלא ישארו תושבים קבועים להגן על העיר.

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים