אני מעוניין לתרום  |  כך התחלנו את המדרש התימני  |  וידאו - יום בחצריך  |  חומר מארכיון המדינה  |  תורמים בשקלים או בדולרים  |  קריאה בתורה לכל השנה  |  ת"ת מבשר טוב  |  ילדי תימן  |  פרשת השבוע  |  מדור פרשת השבוע  |  ס ר ט י - ו י ד א ו  |  

אתרים תימנים נוסח תימן תימני נט יד מהריץ מבשר טוב
 

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



 


יפוצו מעינותך חוצה
FacebookTwitter

      פרשת פנחס
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר במדבר >> פרשת פנחס

מעינה של תורה

בס''ד

''פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'' (כ''ה, י''א)

· · לפי שהיו השבטים מבזין אותו: הראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודה-זרה והרג נשיא מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש''י).

חשדו השבטים בפינחס, שלפיכך הרג את זמרי משום שמוצאו מעובדי-עבודה-זרה ויש בו איפוא מטבע האכזריות, לקום ולשפוך דם. על-כן בא הכתוב ומייחסו אחר אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כדי להוכיח בזה, שלאמיתו של דבר דומה פנחס בטבעו לסבו אהרן, ועשה מה שעשה רק מתוך קנאת-ה טהורה.

בשביל שנתעצל משה במעשה זמרי לא ידע איש את קבורתו (מדרש).

יש להבין, למה באמת נתעצל משה רבנו להרוג את זמרי – כפי שמציין המדרש – עד שבא פנחס ועשה זאת?
ברם, הלא זמרי העליב מאד את משה, בהביאו לפניו את המדינית ובשאלו אותו: ''בת יתרו מי התיר לך?'' – לכן נמנע מלעשות דבר שאינו אלא ''הלכה ואין מורין כן'', כדי שלא יחשדו בו כי עשה זאת מחמת נגיעה עצמית.

לפיכך היו השבטים מבזים את פנחס, כי מאחר שהיה מזרעו של יתרו ודברי-העלבון של זמרי נגעו גם אליו, היה עליו להימנע ממעשה-הקנאות כדוגמת משה – ועל-כן מייחסו הכתוב אחר אהרן הכהן, להעיד עליו כי לא עשה זאת מחמת נגיעה עצמית, אלא מחמת קנאת ה צבאות שנתלקחה בקרבו.

מה עניין מעשה-זמרי לקבורתו של משה?

ברם, הרבי ר יהונתן ז''ל מפרש טעם לזה שלא ידע איש את קבורתו של משה: מפני שטוענים האפיקורסים, כי לא יתכן שהיה משה רבנו כה גדול כפי שכתוב בתורה, שכן אילו באמת הגיע משה למדרגה עליונה כזו,

לעלות השמימה ולדבר פנים-אל-פנים עם השכינה, כי אז מן הנמנע היה שימות כבשר-ודם רגיל ולא יזכה לחיי-נצח כמו חנוך ואליהו. לפיכך – טוענים הכופרים – עלינו להסיק, כי לא היתה זו אלא התפארות עצמית של משה בשביל הדורות הבאים, ואילו לאמיתו של דבר לא היה כך.

. אולם, טענה זו מגוחכת היא, שכן אילו היה משה רבנו מזייף, חלילה, וכותב בתורה כרצונו, מי איפוא היה מכריחו לכתוב ''וימת משה''? הלא במקום זה יכול היה לכתוב, כי עלה חי השמימה ובכך היה מגדיל פי כמה וכמה את כבודו ותפארתו.

ואם רואים אנו בכל-זאת, שנאמר מפורש: ''וימת משה'', הרי זו הראיה המובהקת ביותר כי ''משה אמת ותורתו אמת''. אולם, כוחה של ראיה זו אינו יפה אלא משום שלא ידע איש את קבורתו של משה, שכן אילו ידוע היה מקום קבורתו שוב לא היה יכול לכתוב, כי עלה חי השמימה מאחר שהקבר היה מוכיח את ההיפך. הרי עצם דבר זה שלא ידע איש את קבורתו, מהווה ראיה מובהקת לאמיתותה של תורת-משה.

מעתה יובנו היטב דברי המדרש. אילו לא היה משה מתעצל במעשה זמרי והיה מקנא את קנאת ה צבאות, היר היה זוכה אף הוא לשכרו של פנחס, לחיות חיי-נצח – שכן כל מצוה יש לה סגולתה המיוחדת ושכרה הקבוע – וממילא לא היתה סיבה לכופרים להרהר אחרי אמיתות התורה.

אך מכיול שלא עשה כך והוא מת כאחד האדם, היה הכרח איפוא להעלים את מקום קבורתו, כדי שזה ישמש ראיה כנגד הכופרים כי משה אמת ותורתו אמת.
''בקנאו את קנאתי בתוכם'' (כ''ה, י''א)
על-ידי זה שקינא פנחס את קנאת ה והרג את זמרי, החדיר ללב כל ישראל – ''בתוכם'' – את מידת הקנאות, שלא יוכלו לסבול בקרבם עוברי-עבירה.

אף-על-פי שהוא היה כה עז וחריף, מקנא קנאת ה, בכל-זאת נשאר ''בתוכם'' – מעורב עם כל ישראל ולא התבדל מהם.
''לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום'' (כ''ה, יב)
בדין הוא שיטול שכרו (מדרש).

רש''י אומר, שהיו השבטים מבזים אותו על אשר הוא מזרעו של יתרו, ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. וקשה, הלא ייחוסו זה אינו מבטל את העובדה שהוא היה מזרעו של יתרו?

זהו שאמר הכתוב: ''פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'' – אפילו לפי דבריכם, שהו מזרעו של יתרו, אולם הלא הוא ''השיב את חמתי מעל בני ישראל'' ועשה איפוא ''עובדא דאהרן'', ועל-ידי-זה הוא נקרא ''בן אהרן הכהן'' וממילא ראוי הוא לברכתו של אהרן: ''הנני נותן לו את בריתי שלום''.

היינו: ''בדין הוא שיטול שכרו'' – שכר זה, ברכת השלום, בדין מגיע לו, לפי שעשה ''עובדא דאהרן''.

אף-על-פי שהקנאות הינה לכאורה היפוכו של השלום ונראית היא כמחלוקת, בכל-זאת אמרה תורה כי קנאות אמיתית וכשרה מביאה דוקא לידי שלום.
''תחת אשר קנא לאלהיו'' (כ''ה, י''ג)
דרכו של כל חוטא, להיתלות בזולת ולומר: ''ההוא גם כן עשה כך''.

לפיכך הכריז השם-יתברך את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים.

והנה, פנחס בודאי עשוי היה להשגיח במשה ואהרן ושבעים הזקנים ולומר: אם הם מחשים ואינם נקפים אצבע, למה לי איפוא להיות ירא-שמים יותר מהם? – ובכל-זאת לא התחשב בכך, כי אם עשה את אשר מצא לנחוץ לעשות לכבוד השם-יתברך – לפיכך נאמר : ''אשר קנא לאלהיו'' – דומה היה עליו באותה שעה כאילו רק אלהיו שלו הוא וחובה מוטלת עליו לקנא לכבודו, אף כי איש אינו עושה זאת.
''לחנוך משפחת החנכי'' (כ''ו, ה)
הטיל הקדוש-ברוך-הוא שמו עליהם, הא מצד זה ויוד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם (רש''י).

בן בשמו של הקדוש-ברוך-הוא באה ה''יוד'' לפני ה''הא'', ולמה איפוא באה כאן ה''הא'' לפני ה''יוד''?

ברם, חכמינו אמרו: ''איש ואשה שכינה שרויה ביניהם'' – ב''איש'' יש ''יוד'' וב''אשה'' יש ''הא'', ואם מנהלים הם חיי-משפחה קדושים וטהורים, השכינה שרויה ביניהם.

ומאחר שאז היו הנשם נזהרות בענייני צניעות יותר מן האנשים, כפי שאמרו חכמינו: ''אחת היתה, שלומית בת דברי, ופרסמה הכתוב'', ואילו לגבי האנשים נאמר: ''בורים למשפחותיהם – על עסקי עריות שנאסרו להם''.

לפיכך, בסימן שניתן כאן על טהרת-המשפחה, מוזכרת ה''הא'' – שהיא אות השם אשר ב''אשה'', לפני ה''יוד'', שהיא אות השם אשר ב''איש''.
''לאזני משפחת האזני'' (כ''ו, ט''ז)
אומר אני שהוא מפחת אצבון (רש''י).

מה קשר יש בין שני השמות הללו?

ברם, אמרו חכמינו שנבראו אבצעותיו של אדם ארוכות ודקות, למען יוכל לסתם בהן את אזניו בשמעו דבר שאינו מהוגן. הרי איפוא נבראה האצבע בשביל האוזן, וממילא שני השמות ''אצבון'' ו''אזני'' אחד הם.
''ויקרב משה את משפטן לפני ה'' (כ''ז, ה)
נחלת ארץ-ישראל תלויה בשמירת-השבת, כפי שאמרו חכמינו: ''כל השומר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים'', הרי ממילא מחלל-שבת מאבד את נחלתו.

והנה, חכמינו אמרו: ''מקושש – זה צלפחד'', אם-כן הרי מחלל-שבת היה ואיבד את נחלתו וטענתן של בנותיו לא היתה טענה כלל.

ברם, מאידך מצינו גם דעה האומרת: ''מקושש לשם-שמים נתכוון'' – ואם-כן לא איבד את נחלתו.

לפיכך: ''ויקרב משה את משפטן לפני ה'' – שהוא יודע-מחשבות וכוונתו של צלפחד גלויה לפניו, אם היתה לשם-שמים אם לאו, ממילא יוכל להכריע אם מגיע לו נחלה בארץ-ישראל אם לאו.

כיון שאמרו בנות צלפחד: ''והוא לא היה בתוך העדה הנועדים בעדת קרח'', ורצו להשמיע בזה למשה כי צלפחד לא נימנה על מתנגדיו – הרגיש משה את עצמו כאילו הוא נוגע בדבר ולא רצה לפסוק את ההלכה בעצמו, כי אם הקריב את משפטן לפני השם-יתברך.

בכך יובנו היטב דברי רש''י: ''ויקרב משה את משפטן – נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטה לומר: והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי''. שהרי איך אפש להעלות על הדעת, כי משה רבנו, הענין מכל האדם, אמר זאת חלילה מחמת גיאות, עד כי ייענש על כך?

ברם, כשאמר משה רבנו: ''והדבר אשר יקשה מכם'', נתכוון לומר: אם תהיה לכם נגיעה כלשהי בדבר ויקשה לכם לפסוק דין אמת, אזי תביאו את הדבר אלי. הרי מטעם זה גופא הוכרח עתה, כשהיה הוא נוגע בדבר, להגיש את המשפט לפני הקדוש-ברוך-הוא, כי לא היה יכול לפסוק דין בעצמו.

הנה כי כן, אין כאן הכוונה שנענש משה, אלא היה זה פועל-יוצא פשוט מהדברים שאמר בשעתו.
''כן בנות צלפחד דברות'' (כ''ז, ז)
כאשר אדם בא לפני צדיק ומגיש לפניו בקשה בענינים גשמיים, מלמד עליו הצדיק זכות לפני השם-יתברך, כי באמת מתכוון הוא לשם שמים. אפילו כשיהודי מבקש ממון, אין כוונתו אלא כדי שיוכל לקיים מצוות ומעשים-טובים ולגדל את בניו לתורה.

הוא הדבר היה גם כאן. כאשר ביקשו בנות צלפחד נחלה, פירש משה רבנות אתכוונתן שהיא לשם-שמים – כי הודות לעשירות הן תוכלנה לעבוד את הבורא ביתר שאת. היינו: ''ויקרב משה את משפטן לפני ה'' – הוא קירב את טענתן, שאין זו טענה גשמית גרידא אלא מכוונת היא לשם-שמים – ''לפני ה''.

השיב לו השם-יתברך: ''כן בנות צלפחד דוברות'' – אינך צריך לפרש כך בתור למוד-זכות, כי כך הם הדברים באמת. אמנם כפי אשר אמרת כן הן דוברות, ללא כל כוונה אחרת.
''נתן תתן להם אחזה נחלה'' (כ''ז, ז)
בעצם צריך היה הכתוב לומר ''להן'' בלשון נקבה?

אלא, בתוספות (בבא-בתרא קט''ו) מצינו, כי במקום שאשה יורשת כזכר מדבר עליה הכתוב בלשון זכר (לפיכך נאמר: ''הוא ענה'', אף-על-פי ש''ענה'' היתה נקבה).

הרי ממילא, מכיון שציוה כאן השם-יתברך לתת להן נחלה כאילו הן זכרים, מדבר עליהן בלשון זכר – ''להם''.

משפטי ה אמת צדקו יחדו – זה בנות צלפחד (מדרש). מה הכוונה שבדבר? ברם, אמרו חכמינו שהיו בנות צלפחד באות בטענה: ממה-נפשך, אם אנו כבנים – יש לתת לנו נחלה, ואם אין אנו כבנים – תתייבם אמנו (ראה בבא-בתרא ק''י).

במה דברים אמורים, אלא אם נאמר שאפילו אח צעיר חייב לייבם את אשר אחיו הגדול שמת בלי בנים, אבל אם דין ייבום אינו חל אלא על בכור האחים בלבד, הרי אין טענתן טענה מכיון שצלפחד היה הבכור באחים.

ובאמת הדין הוא שאפילו על אחים צעירים חל דין יבום, והראיה לכך מזה שנצטרכה תורה למעט ''אשת אחיו שלא היה בעולמו'' – היינו, אח שנולד אחרי מות אחיו, שאסור עליו לייבם את אשר אחיו, אף-על-פי שבין כך ובין כך צעיר הוא ממנו – הרי עלינו להסיק איפוא כי אפילו על אח צעיר חל דין יבום.

ודין זה, שאסור לייבם אשת אח שלא היה בעולמו, דרשו חכמינו מן הכתוב: ''כי ישבו שניהם יחדיו'' – היינו, רק כאשר ישבו יחדיו.

יוצא איפוא, כי הודות למלה ''יחדיו'' – שבאה למעט אשת אח שלא היה בעולמו ואשר ממנה למדנו כי דין יבום חל אפילו על אח צעיר – הוצדקה טענתן של בנות צלפחד: ''אם אין אנו כבנים – תתייבם אמנו'', והשם-יתברך אישר את דרישתן ואמר: ''כן בנות צלפחד דוברות''.

זוהי איפוא הכוונה שבמדרש: ''משפטי ה אמת צדקו יחדיו – זה בנות צלפחד – מן המלה ''יחדיו'' אנו למדים כי משפט ה בבנות צלפחד היה צודק ואמיתי, לפי שטענתן היתה צודקת.
''יפקד ה'' (כ''ז, ט''ז)
כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר משה: הגיע השעה שאתבע צרכי שירשו בני גדולתי (רש''י).

לכאורה קשה, מה ענין ירושת בני משה לירושת בנות צלפחד, הלא כי בן יורש את אביו כבר ידוע היה מלפני כן? ועוד, מה ענין ירושה של גדולה לירושה של נחלה?

ברם, הן אמר רש''י לעיל (בפסוק ה) שנתעלמה ההלכה ממשה על-שום שנטל עטרה לעצמו לומר: ''הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי''.

והנה, אמרו חכמינו: ''מפני מה בניהם של תלמידי-חכמים אינם תלמידי-חכמים, מפני שמתגאים על הציבור'' (נדרים פ''א) – לפיכך, מתחילה לא תבא משה שיירשו בניו את גדולתו, מכיון שהרגיש בעצמו את חטא התגאותו על השופטים. אבל עכשיו שנענש ונתעלמה ממנו ההלכה, סבור היה שכבר נתכפר לו אותו חטא וממילא כבר ראוי הוא שיירשו בניו את גדולתו.
''אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם'' (כ''ז, י''ז)
מנהיג אמיתי צועד לפני העם ואינו נגרר מאחוריו. שומה עליו להרימם אליו ולא להשפיל עצמו אליהם, תוך וותרנות ומילוי כל מבוקשיהם. ''אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם'' – שיצא לפניהם וינהיג את העדה אחריו, ולא שיפנה לאחוריו לראות מה העם מבקש ולמלא אחר רצונו.

מנהיג שיוצא לפני העדה, הריהו מרים אותה אליו. כפי שפירש בעל חידושי-הרי''ם ז''ל: ''אשר יוציאם'' – שהוא מפקיעם מן השפלות והטומאה, ''ואשר יביאם'' – ומכניסם אל הרוממות והקדושה. אבל מנהיג שיוצא אחרי העדה, הריהו נגרר אחריה אל שפלותה.

רעיון כעין זה הביע הה''צ רבי ישראל סלנטר ז''ל, על מאמר חז''ל במסכת סוטא: ''בעקבתא דמשיחא – פני הדור כפני הכלב'' – ויש להבין, מה טיבו של משל זה?

ברם – אמר רבי ישראל ז''ל – טבעו של כלב, שהוא רץ תמיד לפני אדוניו ומפרק לפרק הוא מפנה ראשו לאחוריו, לראות לאן פני אדוניו מועדות וללכת בכיוון זה.

בעקבות המשיח יהיה ''פני הדור'' – אלה שמתיימרים להיות מנהיגיו ודובריו של הדור – כ''פני הכלב'' – שינהגו מנהג כלב; אמנם הלוך ילכו לפני העם ויעמדו בראשו, אולם לא תהיה להם דרך סלולה משלהם ולא תהא להם השפעה עם העם שילך בעקבותיהם, אלא אדרבה – מפעם לפעם הם יפנו אחורנית, לראות ולשמוע מה בפי ה''רחוב'', מהי דעת העתונות, ובהתאם לכך יעצבו את השקפתם הם כדי למצוא חן בעיני ההמון.

ואכן, זה יהיה רע ומר. שכן מנהיג-ישראל אמיתי חייב ללכת לפני העם ולהורותו את דרך ה, למרות שכתוצאה מזה לא ירכוש לו אהדה יתירה בקרב ההמון ואף יהא נתון תחת ''שבט הבקורת'' של דעת הרחוב.

''אשר יצא לפניהם'' – היינו: אשר תצא נפשו למען אדם-מישראל.
ביקש משה רבנו מאת השם-יתברך, כי יפקד על ישראל מנהיג כזה אשר יביאם מן המלחמה כפי אשר הוציאתם, מבלי שייפקד מהם איש, כמו במלחמת מדין, שנאמר: ''ולא נפקד ממנו איש''.
''ולא תהיה עדת ה כצאן אשר אין להם רעה'' (כ''ז, י''ז)
חזקה על כל רועה שאיננו מתכוון לטובת הצאן אלא לטובת עצמו, שהרי אין הוא של הצאן, אלא הצאן הן שלו. לפיכך מבקש משה רבנו שיהיה מנהיג-ישראל רועה כזה אשר כל כוונתו אינה אלא לטובת הצאן ואשר ימסור נפשו למענן, ולא ''כצאן אשר אין להם רועה – אשר הרועה אינו שלהם כי אם מתכוון הוא לטובת עצמו.

הרועה האמיתי של ישראל הוא השם-יתברך, כפי שאמר יעקב אבינו: ''האלהים הרועה אותי'' (בראשית י''ח, ט''ו), וכפי שאמר דוד המלך: ''ה רועי לא אחסר'' (תהילים כ''ג, א) – אך לדאבון-הלב שרוי דבר זה בהסתר ולא כל אחד רואה זאת וחש בכך.

מוטל איפוא על הצדיקים ומנהיגי-ישראל התפקיד, להראות לעולם כולו, כי הרועה חי וקיים וכי השם-יתברך משגיח תמיד על בניו ושומר עליהם בכל העתים הקשות. אבל בזמן שאין להם לישראל המנהיגים הראויים, אשר יגלו לעיניהם את השגחת השם-יתברך מתוך ההסתר שומא עליהם כי אין להם, חלילה, רועה וכי אלהיהם עזבם.
''ונתתה מהודך עליו'' (כ''ז, כ)
מהודך ולא כל הודך. זקנים שבאותו דור אמרו: פני משה כפינ חמה, פני יהושע כפני לבנה. אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה (בבא-בתרא ע''ה).

למה דוקא הזקנים אמרו כך?

ברם, צעירים שבאותו דור משראו את רבם החדש אמרו: גם הרבי הקודם לא היה בצעירותו אלא ''כפני לבנה'', ורק אחר-כך נתעלה ונעשה ''כפני חמה''. אבל זקנים שבאותו דור הכירו את הרבי הקודם גם בצעירותו וידעו כי אפילו אז כבר היה ''כפני חמה'', ולכן אמרו: ''אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה''.
מה בושה ומה כלימה היתה זו לזקנים?

ברם, אמרו חכמינו במדרש, שזכה יהושע להיות מנהיג במקום משה, על-שום שנהג בחיי משה כמשרת (''ויהושע בן נון משרת משה''), והיה מסדר את הספסלים בבית-המדרש ופורס את המחצלאות, ולפיכך נתקיים בו: ''נוצר תאנה יאכל פריה''.

הזקנים, אשר בשעתו בושים היו לעשות מה שעשה יהושע, משראו עכשיו שדוקא בזכות זה נעשה יהושע למנהיגם של ישראל ופניו מאירים כפני לבנה קראו: ''אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה כלימה!'' – אוי לבושה זו אשר התביישנו אז לסדר את הספסלים בבית-המדרש. אותה בושה גרמה לנו עכשיו כי נהיה תלמידיו של יהושע הצעיר.
''והקרבתם אשה עלה לה'' (כ''ח, י''ט)
אם הקרבתכם נעשית ב''אשה'' – באש של התלהבות, אזי הריהו ''עולה לה'' – השם-יתברך מתעלה על-ידה, כפי שאמר הכתוב: ''ימלא ה כל משאלותיך'' – היינו, שתמלא את כל משאלותיך ורצונותיך בה, בכוונה להגדיל ולהאדיר את כבודו בעולם.




+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב
 

מתימן יבוא הישיבה המרכזית לבני עדת תימן. ירושלים רחוב תרמ"ב 6. טלפון: 02-5812531    דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com פקס: 077-4448207 חשבון בנק הדאר: 4874867
מבשר טוב - ת"ת לבני עדת תימן רחוב אבינדב 22 ירושלים. גני ילדים רחוב ארץ חפץ 116 כניסה ד ירושלים.  
 
 
דוא”ל: email: mtyavo@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים