דברים מתוך באר יעקב
דף הבית >> פרשת השבוע >> מעיינה של תורה ספר דברים >> דברים מתוך באר יעקב

פרשת דברים

מהספר באר יעקב על התורה

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב: אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וגו'...
לאחר שנסתיימה מלחמת מדיין בני ישראל היו בעבר הירדן, מוכנים להכנס לארץ ישראל. משה רבינו רצה להוכיח אותם לפני מותו, על שהכעיסו את הקב"ה מיום יציאתם ממצרים ועד עתה. הוא עשה כן כדי שיחזרו בתשובה, ושלא יוסיפו להכעיס את ה'. הוא חשש שלאחר שיפטר מן העולם לא יהיה מי שיתפלל ויתחנן עליהם לפני ה', שימחל להם, כמו שהוא היה עושה, לכן ביקש מהם שילמדו מטעויות העבר ולא יוסיפו להמרות את ה'. אולם הוא חשש להוכיח את בני ישראל, הוא אמר: "בשעה שביקשו מים מן הסלע, הוכחתי אותם ואמרתי להם: "שמעו נא המורים", כעס עלי ה' ית', וגזר עלי שלא אכנס לארץ ישראל, משום שה' מעניש את מי שמדבר סרה בישראל". אמר לו הקב"ה: "לך להוכיחם ואל תחשוש". לכן נאמר: "דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם".

התוכחות בהתחלה נאמרו בדרך רמז, בשמות המקומות אשר חטאו, משום כבודם של ישראל: במדבר - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו: "מי יתן מותנו". בערבה - שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. מול סוף - על מה שהכעיסו בים סוף שנאמר: "וימרו על ים בים סוף". בין פארן ובין תפל ולבן - הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים. וחצרות - במחלוקתו של קרח.

אולם בהמשך משה רבינו מפרט את חטאי דור המדבר ואומר: "ממרים הייתם עם ה'", "מקציפים הייתם את ה'", ואף הגדיר את העם "קשה עורף", ולא הסתפק ברמזים. האלשיך כתב, שמשה חשש פן יקוצו בתוכחתו, ואז תגדל אשמתם לפני ה' יתברך, לכן הוא התחכם לבדוק ולחקור, אם מוכנים הם לקבל תוכחות מוסר באהבה ובסבר פנים יפות. על כן התחיל לדבר דברי תוכחות ברמז, לראות כיצד יקבלו זאת ועפ"י זה יחליט כיצד לנהוג: אם יקבלום באהבה, יוסיף להוכיח אותם באופן ברור ומגולה, ואם לא, יפסיק.

עד עתה, כאשר משה רבינו היה אומר את דבר ה' לבני ישראל היתה השכינה מדברת מתוך גרונו, אך כאן הוא דיבר מעצמו, והיה נס שנרפא מגמגומו, הוא דיבר באופן ברור ורהוט וקולו היה נשמע בדרך נס בכל מחנה ישראל.

ה'כלי יקר' כתב שהפסוק: "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל", מרמז על בין המיצרים, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן רומז על מעשה מרגלים אשר היה במדבר פארן, בו בכו בכיה של חינם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל רומז על חטא העגל אשר עשו בשבעה עשר בתמוז, וכן מצינו לשון תיפלה במקומות רבים בתנ"ך לעניין עבודה זרה. באותו יום נשתברו הלוחות ובקיעת אבנים אלו הוקבעה לדורות, כי בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה.

כדי שעם ישראל יזכו להצלה מפני אויביהם, זקוקים הם לאחד משני דברים: הראשון- השגחת ה', וזוכים לכך ע"י "ואהבת את ה' אלקיך". והשני- אחדות ישראל, ע"י "ואהבת לרעך כמוך", ובזה שעוזרים אחד לשני תתכן הצלה גם בדרך הטבע. בשני זמנים אלו איבדו ישראל את שני הדברים: בשבעה עשר בתמוז, כאשר עשו את העגל, בו ביום הם הפנו עורף אל הקב"ה ואז איבדו ההצלה הבאה מההשגחה. בתשעה באב היה מעשה המרגלים, בו ביום נולדה מידת שנאת חינם בישראל כמו שנאמר: "וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ופירש רש"י: "מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך", כלומר, הם סברו, שמאחר שכל אחד מהם שונא את חברו, כך מסתמא הקב"ה גם שונא אותם. צרה זו של שנאת חינם החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היתה שנאת חינם בין נשיאי ישראל ובבית שני פשה הנגע בין כל ישראל. אז גם איבדו את ההצלה הטבעית, כי אם אין אהבה ביניהם, אין אחד עוזר לחברו.

שנאת חינם גרמה לחורבן בית מקדשנו ולגלות המרה, הנביא ישעיה אומר: "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ", והכוונה: בעוון שנאת חינם נמכרתם, ולא בכסף, דהינו מצות, תגאלו, אלא צריך לתקן חטא זה. וכן הוא במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חינם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם". ולפי גודל מעלת מצות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה, ראוי לאדם להתחזק ברוב עוז ותעצומות, על ידי מחשבות טהורות תמידיות להעביר שנאה מלבו, כי השנאה והמחלוקת מעוררים מדנים וקטגוריא ופרוד למעלה, ועל ידי אהבה, אחווה, שלום ורעות, מעוררים אהבת דודים למעלה, ועושה שלום במרומים, וגורם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, וזהו הטעם שבזה תלוי גאולתנו ופדות נפשנו.

בספר 'נפלאותיו לבני אדם' מובא סיפור מדהים על בחור שהסתכסך עם אחד מהגבאים של החסידות אליה הוא משתייך. אותו בחור נהג בחוצפה כלפי הגבאי, וזה בייש אותו לעיני כל הציבור. הבחור נעלב עד עמקי נשמתו והחליט בלבו כי לא ימחל לאותו גבאי לעולם, ותמיד ישא בלבו טינה ושנאה כלפיו. ואכן למחרת, כאשר הגבאי ניסה להתפייס, הבחור הפגוע הודיע נחרצות שאין על מה לדבר.

בסופו של דבר העניין, הגיע לידיעתו של האדמו"ר, והוא קרא אליו את הבחור. הבחור עמד לפני הרבי נבוך ונכלם, הרב פתח בספר 'חק לישראל' בקטע הזוהר של אותו יום (פרשת מקץ יום חמישי), והחל קורא בקול: "רַבִּי אַבָּא הָיָה יוֹשֵׁב בְּפֶתַח שַׁעַר הָעִיר לֹד. רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא וְיוֹשֵׁב עַל בְּלִיטָה שֶׁהָיְתָה בּוֹלֶטֶת מִצַד הָהָר, וְהָיָה עָיֵף מִן הַדֶּרֶךְ וְיָשַׁב וְיָשַׁן שָׁם. בְּתוֹךְ כָּךְ, רָאָה נָחָשׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא אֶצְלוֹ. וְיָצָא שֶׁרֶץ שֶׁנִּקְרָא קוּסְטְפָא דְּגוּרְדְנָא, וְהָרַג אֶת הַנָּחָשׁ. כְּשֶׁהֵקִיץ הָאָדָם רָאָה אֶת הַנָּחָשׁ לְמוּלוֹ, שֶׁהָיָה מֵת. קָם הָאָדָם, וְנָפְלָה הַבְּלִיטָה, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, אֶל הָעֵמֶק שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ, כִּי נִקְרְעָה מִן הָהָר, וְהָאָדָם נִצָל. בָּא אֵלָיו רַבִּי אַבָּא, אָמַר לוֹ, אֱמוֹר לִי מַה מַּעֲשֶׂיךְ, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִקְרָה לְךְ שְׁנֵי נִסִּים אֵלּוּ, לֹא הָיוּ בְּחִנָּם. אָמַר לֵיהּ הַהוּא בַּר נַשׁ כָּל יָמַי, לֹא עָשָׂה לִי אָדָם רָעָה, שֶׁלֹּא נִתְרַצֵיתִי עִמּוֹ וּמָחַלְתִּי לוֹ. וְעוֹד, אִם לֹא יָכוֹלְתִּי לְהִתְרַצוֹת עִמּוֹ, לֹא עָלִיתִי עַל מִטָּתִי בְּטֶּרֶם שֶׁמָּחַלְתִּי לוֹ וּלְכָל אֵלּוּ שֶׁצִעֲרוּ לִי, וְלֹא נָטַרְתִּי לוֹ שִׂנְאָה כָּל הַיּוֹם, עַל אוֹתוֹ רָע שֶׁעָשָׂה לִי, וְלֹא דַּי לִי זֶה, אֶלָּא עוֹד, שֶׁמֵּאוֹתוֹ יוֹם וָהָלְאָה, הִשְׁתַּדַּלְתִּי לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבוֹת. בָּכָה רַבִּי אַבָּא וְאָמַר, גְּדוֹלִים מַעֲשָׂיו שֶׁל זֶה מִיּוֹסֵף, כִּי בְּיוֹסֵף, הָעוֹשֵׂי רָעָה הָיוּ אֶחָיו, וַדַּאי, שֶׁהָיָה לוֹ לְרַחֵם עֲלֵיהֶם, מֵחֲמַת הָאַחְוָה, אֲבָל מַה שֶּׁעָשָׂה זֶה, שֶׁעָשָׂה כֵּן עִם כָּל בְּנֵי אָדָם, הוּא גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, רָאוּי הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַקְרֶה לוֹ נֵס עַל נֵס".

סיים הרבי את קריאת הזוהר הקדוש, והגביה עיניו אל הבחור באמירה נוקבת: "כך התורה מלמדת אותנו, זו הדרך שלנו, לילה טוב". המעמד בחדר זיעזע את נימי נפשו של הבחור, הוא יצא מהחדר נסער, הלך לקנות יין ומגדנות ועלה אל ביתו של הגבאי. הם התפייסו דיברו בידידות ובאחוה ולבסוף מחלו האחד לשני בלב שלם.

בחצות הלילה, לאחר הפיוס, הגיע הבחור אל חדרו בישיבה. הוא רצה לקרוא מעט על המיטה לפני השינה, אולם מנורת הלילה לפתע שבקה חיים. הוא לא רצה להדליק את האור, כדי שלא להעיר את חבריו לחדר, ולכן הוא הדליק נר שעוה, הדביק אותו על הכסא שליד מטתו, וכך הוא קרא עד שנרדם. הספר נשמט מידו אל הכסא, נדלק מהנר, וגרם להתלקחות השמיכה. האש נתפסה בסדין ובמזרן, תוך שהיא משחירה את הקיר הלבן. האש שרפה את חולצת הפיג'מה שלו, והוא ישן עמוקות, אינו שומע ואינו חש בכלום, וגם החברים לחדר לא התעוררו. קולות של אש על הכרית המתלקחת, גרמו לו להתעורר, הוא פקח זוג עיניים מבוהלות וראה מסביבו אש בוערת, בגדיו שהיו לגופו והמיטה אשר הוא שכב עליה בערו באש. בתנועה ספונטנית הוא זינק מהמיטה, פשט את החולצה הבוערת, לקח מטף כיבוי והצליח להשתלט על הדליקה.

בינתיים חביריו לחדר התעוררו, הם הדליקו את האור וראו, כסא שרוף עד היסוד, כתלים שחורים, שמיכה שבקושי נותר ממנה זכר, מזרן שרובו אכול, כרית נוצות שרופה ומעלה עשן ופיסת בד מושלכת ארצה, זכר למה שהיה חולצת פיג'מה לפני כמה דקות. הם גם ראו את חברם לחדר מעט מבוהל, עליו תלוי ברפיון בגד חרוך הנותר מהגופיה, אולם הוא עצמו שלם לחלוטין, ללא פגע קל, ללא שריטה או שמץ של כוויה, פיאותיו, זקנו ושערות ראשו שהיו בתוך האש, נותרו שלמים כאילו היו חסיני אש.

החברים ההמומים לא האמינו לבחור שהוא היה על המיטה בשעת השריפה, אולם בגדיו החרוכים והקרועים שנותרו לגופו אכן העידו כאלף עדים שאכן כך היה. אמנם אין לכך שום הסבר הגיוני בדרך הטבע, אולם גם בזוהר שהקריא הרבי לבחור, על אותו אדם שניצל ממות בטוח בזכות שלא עלה על מיטתו בטרם מחל לכל מי שציער אותו נאמר: "גדולים הם מעשיו של זה, ראוי הוא שהקב"ה יעשה לו נס על נס".


   


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח משוב